רע"פ 4902/07 מתי את גליל חקלאות נ. מדינת ישראל

1.

מתי את גליל חקלאות בע"מ (להלן: "המבקשת"), היא חברה העוסקת בגידול ושיווק תוצרת חקלאית. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה – מחוז דרום (להלן: "הועדה המחוזית" או "המשיבה"), הוציאה ביום 20.11.2005, מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, צו הריסה מינהלי למבנה שהקימה המבקשת ללא היתר בנייה כדין. בית-משפט השלום בבאר-שבע דחה את בקשות המבקשת להתליית הצו ולביטולו תוך שקבע, כי לא נפל פגם בהליך שניהלה המשיבה להוצאתו. בבית-משפט השלום ייצג את המשיבה עורך-הדין י' מינדל, שהוסמך על ידי היועץ המשפטי לממשלה לשמש תובע מטעמה.

2.

ערעור שהגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע על החלטתו של בית משפט השלום, נדחה ביום 29.10.2006. נקבע, כי הואיל והמבנה, אשר בנייתו לא הושלמה במועד הוצאת הצו, הוקם ללא היתר וממילא לא ניתן היה לקבל היתר כזה על-פי תוכניות המתאר התקפות, בדין נדחו עתירותיה של המבקשת לביטולו.

3.

עובר למתן פסק-דינה של ערכאת הערעור, פקע תוקפו של צו ההריסה לאחר שחלף המועד האחרון לביצועו. המשיבה פנתה לבית-משפט השלום בבקשה להארכת תוקף הצו (להלן: "הבקשה הראשונה להארכת מועד"). את הבקשה הגיש בשמה עורך-הדין א' ברקאי, וכמבקשת צוינה "מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - שמעונים". בית-משפט השלום נעתר לבקשה, לאחר שקיבל את טענת המשיבה כי העיכוב במימוש הצו נבע מכך שהטיפול בתיק הועבר מעורך-הדין י' מינדל לעורך-הדין א' ברקאי, ובנוסף, מכך שלא היה באפשרותה של משטרת ישראל לסייע בביצוע צו ההריסה נוכח סיועה לכוחות הביטחון באותה העת, בשל המלחמה בצפון. תוקפו של הצו הוארך אפוא ב-90 ימים. משתמה גם אורכה זו והצו לא בוצע, הגיש עורך-הדין מינדל בקשה נוספת להארכת תוקפו (להלן: "הבקשה השנייה להארכת מועד"). הפעם צוינה כמבקשת "מדינת ישראל". בית-משפט השלום נעתר אף לבקשה זו, ובמעמד צד אחד האריך את תוקף הצו ב-90 ימים נוספים.

4.

בקשה לביטול ההחלטה שניתנה בבקשה השנייה להארכת המועד, אשר הגישה המבקשת לבית-משפט השלום, נדחתה לאחר שהערכאה הראשונה לא ראתה לקבל את טענת המבקשת לפיה לא היו עורכי-הדין מינדל וברקאי מוסמכים לייצג את המשיבה.

5.

המבקשת הביאה את השגותיה על כך בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. היא שבה וטענה, כי עורכי הדין מינדל וברקאי, אשר הוסמכו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה לשמש תובעים בעבירות על-פי חוק התכנון והבנייה, לא היו מוסמכים לנהל הליכים מנהליים בשם הוועדה המחוזית, ולפיכך, הבקשות להארכת תוקפו של צו ההריסה המנהלי הוגשו שלא בסמכות.

בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו. נקבע, כי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי מגדיר כתובע מטעם המדינה, בין היתר, את מי שהוסמך לכך על-ידי היועץ המשפטי לממשלה לשמש בסוג

מסוים של הליכים . כך היה בענינם של עורכי-הדין מינדל וברקאי, אשר הוסמכו לנהל הליכים על-פי חוק התכנון והבנייה. לפיכך, מצא בית-המשפט המחוזי כי הסמכתם של באי-כוח המשיבה השתרעה על כלל ההליכים בהם נדרש ייצוגה של הוועדה המחוזית בהליכים המוסדרים בפרק י' לחוק, ובכלל זה הוצאתו של צו הריסה מנהלי וכל בקשה הנוגעת לצו כזה.

6.המבקשת, הממאנת להשלים עם אותו פסק דין, עותרת ליתן לה רשות לערער, ובפיה מספר טענות: ראשית, הבקשות להארכת המועד לביצועו של צו ההריסה אינן תקפות, שכן בכותרתן נכתב כי הוגשו בידי הוועדה המקומית או בידי מדינת ישראל, שעה שהמשיבה בהליך היא הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. שנית, שבה המבקשת וטוענת כי עורך-הדין מינדל לא הוסמך לייצג את המדינה בהליכים מנהליים, ועורך-הדין ברקאי לא הוסמך לשמש בא-כוחה של הוועדה המחוזית.

7.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. את הטענה הראשונה, כי הוועדה המחוזית והמדינה חד הן, תומכת היא בקביעותיו של בית-משפט זה בר"ע 6/87 מדינת ישראל נ' מנשה ח. אלישר (לא פורסם, 11.2.87, מפי הנשיא מ' שמגר ) ולפיהן "לאור הוראותיו של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 יש לראות את הועדה המחוזית כזרוע של המדינה... [הוועדה המחוזית] אינה גוף משפטי נפרד ועצמאי". לפיכך, אין כל נפקות לעובדה שבכותרות הבקשות להארכת מועד, צוינה כמבקשת מדינת ישראל ולא הוועדה המחוזית. באשר לסמכותם של באי-כוח המשיבה נטען, כי עורך-הדין מינדל הוסמך לייצג את המשיבה בכל הליך משפטי הכרוך בביצועו של צו ההריסה, שעל אף שהוא מנהלי במהותו, הרי הוא נובע מעבירה פלילית של בנייה ללא היתר, כמעוגן בפרק י' לחוק התכנון והבניה. ובאשר לעורך-הדין ברקאי, שכזכור הגיש בשם המשיבה את הבקשה הראשונה להארכת מועד, הטענה היא כי ממילא אין להידרש לשאלת סמכותו. וכל כך למה? טוענת המשיבה, כי לאור הוראתו של סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבנייה, הבקשה הראשונה ממילא לא העלתה ולא הורידה. אותו סעיף האריך סטטוטורית את תוקף הצו ב-30 ימים, שעמדו לרשות המשיבה מן היום בו נדחה הערעור שהגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי. כך, שגם אלמלא הוגשה הבקשה הראשונה להארכת המועד, היה הצו עומד בתוקפו. לפיכך טוענת המשיבה כי אין נפקות לשאלת הסמכות מכוחה הוגשה הבקשה הראשונה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה בפני עילה ליתן רשות לערער. עניינה של המבקשת פרטני הוא, ואינו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית כלשהי. משכך, אין הוא מצדיק דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). אף גם לגוף הדברים לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. ביסודם של ההליכים שניהלה המבקשת בבית-משפט השלום ובבית-המשפט המחוזי, ומכאן גם ביסודה של הבקשה שבפני, עמדו השגותיה כנגד החלטתו של בית משפט השלום בבקשה השנייה להארכת מועד. צודקת אפוא המשיבה כי שאלת סמכותו של עורך-הדין ברקאי כלל אינה מתעוררת. בנוסף, מקובלת עליי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה עורך-הדין מינדל היה מוסמך לייצג את הוועדה המחוזית בקשר לצו המנהלי. עורך-הדין מינדל הוסמך לשמש תובע מטעם הוועדה בכל הליך בשל עבירה על חוק התכנון והבנייה. בנייה בלא היתר היא עבירה על-פי חוק זה, שבין הכלים למניעתה ניתן למנות העמדה לדין פלילי, אולם גם נקיטת הליך מנהלי על-ידי הוצאתו של צו הריסה בידי הוועדה המקומית או המחוזית לפי העניין. מכאן, שהסמכות שהוענקה לעורך-הדין מינדל משתרעת גם על הליכים מנהליים הנובעים מביצוע אותה העבירה. ברם, העיקר להשקפתי הוא בכך, שכל טענותיה של המבקשת – שכלל אינה חולקת על כך שהקימה מבנה בלתי חוקי – אינן מכוונות אלא לסיכול האפשרות לטפל ביעילות בעבירת הבנייה שביצעה. צו הריסה מנהלי נועד למנוע היווצרותן של עובדות מוגמרות בשטח עקב בנייה שלא כדין. הסמכות ליתו צו כזה הוספה לחוק התכנון והבניה נוכח התפשטותו של נגע הבנייה הבלתי-חוקית, ולשם מתן מענה יעיל ומהיר למיגורה (רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה , פ"ד נט(3) 577, 589 (2004)). ההליכים שמנהלת המבקשת, במסגרתם נאחזת היא בעניינים של פרוצדורה, הם חוליה נוספת בניסיונותיה להכשיר את העבירה שביצעה. לניסיונות אלה יש לשים קץ.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.