רע"פ 4905/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לנוער בירושלים הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו ובגדרו של הסדר טיעון, בעבירות של התפרצות לבית מגורים, גניבה ושהייה בלתי חוקית בישראל. המבקש הינו קטין, ועל כן התנהל משפטו בדלתיים סגורות. עם זאת, בית-המשפט התיר לנפגע העבירה, עו"ד נאסר דרוויש, להיות נוכח באולם בית המשפט, בהסכמת הסנגוריה, שהתנתה זאת באי התערבותו בדיון. ברם, בשלב כלשהו עתר עו"ד דרוויש

כי בית-המשפט יפעיל את סמכותו לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וישית על המבקש פיצויים, בניגוד לעמדת התביעה ובנוסף לעונש עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, לפיו היו אמורים להיגזר למבקש 11 חודשי מאסר וארבעה חודשים מאסר על-תנאי, ללא חיוב בקנס או פיצוי. בית-המשפט הורה למבקש לפצות את עו"ד דרוויש בסכום של 20,000 ש"ח, ואישר את הרכיבים האחרים של העונש עליהם הוסכם בין הצדדים.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, וכוון נגד רכיב הפיצויים בגזר-הדין, נדחה. בערעורו טען המבקש נגד זכותו של עו"ד דרוויש לקחת חלק בהליך. לטענתו, היה על נפגע העבירה להעלות בפני התביעה כל טענה שהייתה לו באשר להסדר הטיעון ורכיביו, ובכך מסתיים חלקו בהליך הפלילי. המבקש המשיך וטען, כי עו"ד דרוויש היה הגורם הדומיננטי בדיון, אף שדיון זה היה אמור להתקיים בדלתיים סגורות. בדחותו את הערעור, קבע בית-המשפט קמא כי מבלי לקבוע אם נפגע העבירה היה רשאי לטעון, לא היה בכך כדי לקפח את הגנתו של המערער.

3.

בבקשה זו עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בעבר, היינו, כי בית-המשפט לנוער חרג מסמכותו כאשר התיר לעו"ד דרוויש להיות נוכח בדיון ולטעון את טענותיו, ובכך פגע בזכויותיו של המבקש.

4.

דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי על דרך הכלל אין חומרת העונש מקימה עילה לקיומו של ערעור שני ( רע"פ

10231/03

קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על החריגים לאותה הלכה, ומקל וחומר נכון הדבר מקום שעסקינן בפיצוי שאינו "עונש" במהותו. מעבר לדרוש, אתייחס בקצרה גם לטענות המבקש גופן. סעיף 9 ל חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 קובע כי "בית משפט לנוער ידון בדלתיים סגורות, אולם רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו". הנה כי כן, בית המשפט לנוער פעל בגדר סמכותו, ולא מצאתי פסול בהפעלת שיקול דעתו במיוחד נוכח הסכמתו של בא כוח המבקש לנוכחותו של עו"ד דרוויש בדיון. גם בעובדה שבית-המשפט לנוער אפשר לנפגע העבירה לומר את דברו, איני מוצא פסול, הואיל ועניין זה נמצא במסגרת סמכותו הטבועה לנהל את הדיון באופן שיאזן בין זכויות הנאשם לבין טובת הציבור והחברה

(ראו ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל , לה(3) 505, 515 (1981)).

עו"ד דרוויש צמצם את בקשתו לרכיב הפיצויים בלבד, מבלי שטען דבר באשר לעונש הראוי. במהלך הדיון טענה באת-כוחו של המבקש כי מקומן של טענות עו"ד דרוויש הוא בתביעה אזרחית, ולעניין זה יפים דבריו של השופט מ' חשין ברע"פ 2976/01 בתיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418, 460 (2002)) :

"הנחת-יסוד היא להוראת סעיף 77 לחוק העונשין, שמעשה העבירה אשר גרם סבל או נזק מהווה גם עוולה אזרחית, עוולה לגוף האדם או לרכושו. אם זו הנחת החוק, מה טעם ומה הצדק נשלח את הנפגע לתביעה אזרחית לאחר שבית-המשפט קבע כי הנאשם עשה את המעשה אשר גרם לו נזק או סבל? אכן, הוראת סעיף 77 נועדה בעיקרה להציע לנפגע מעין-קַפֶּנְדַרְיָה, קרא: לְזַכּוֹתוֹ בפיצוי על נזק או סבל שנשא בהם בשל עבירה שעבר הנאשם בלא שנאַלְצוֹ לכתת רגליו להגשתה של תביעה אזרחית."

נוכח האמור, הבקשה נדחית.