רע"פ 4963/03 סטארפלסט תעשיות 1967 בע"מ נ. מדינת ישראל - הוועדה לתכנון ובנ

1.המבקשת הינה חברה, שמקום עיסקה באזור תעשיה אלון התבור, ועיקר עיסוקה בתחום היצור והיצוא של מוצרי פלסטיק. כנגד המבקשת ומנהלה הוגש כתב-אישום, המייחס להם עבירות של ביצוע בניה ושימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין, לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון ובניה, התשכ"ה-1965; זאת, בגין בניית תוספת למבנה קיים, לצרכי אחסון, העשויה מפרופיל פלדה וגג פלדה, בשטח של 240 מ"ר ובגובה של 4.5 מטר.

בית-משפט השלום בבית-שאן (כבוד השופטת ע' מרדכי) הרשיע את המבקשת, על-פי הודאתה, בעבירות המיוחסות לה בכתב-האישום. במסגרת הטיעונים לעונש, עתר בא-כוח המשיבה להטיל על המבקשת קנס, ההולם את חומרת העבירה, כפל אגרות, התחייבות וכן צו הריסה. מנגד, ביקש בא-כוח המבקשת מבית-המשפט להתחשב בכך שהמבקשת הודתה בעובדות בהזדמנות הראשונה, וכן בכך שמדובר בחברה גדולה, התורמת לכלכלה הישראלית בכלל ולפרנסתם של תושבי המקום בפרט, ולהסתפק בעונש של קנס סמלי או התחייבות.

בית-המשפט סבר כי אין מקום להקל בעונשה של המבקשת, בקובעו:

"לא ניתן לקרוא להודאה המושמעת בישיבה הרביעית שנקבע תיק זה כ"הזדמנות ראשונה". יתרה מכך, על אף, שהעבירה התגלתה זה מכבר, וכתב האישום הוגש כחצי שנה אחרי גילוי העבירה, הנאשמת לא מיהרה לפעול לתיקון המעוות והגישה בקשה להיתר לאחרונה.

מדובר בבניה בהיקף רחב ביותר, אשר בוצעה ללא מורא ותוך כדי קביעת עובדות בשטח.

...

אין המדובר בבניה שבוצעה בגין מצוקה סוציאלית אלא, בניה שבוצעה לצורך הפקת רווח ויש אינטרס ציבורי לפעול תוך התחשבות בחשיבות לאיין הפקת רווחים שכאלה."

לאור הדברים הללו, גזר בית-המשפט על המבקשת קנס בסך 45,000 ₪, התחייבות כספית, כפל אגרה בסך 2,700 ₪ ובנוסף הורה למבקשת להרוס את המבנה נשוא כתב-האישום, בתוך 12 חודשים אם לא ינתן עד אז היתר בניה כדין.

2.המבקשת הגישה, לבית-המשפט המחוזי בנצרת, ערעור על גזר-הדין, ובו טענה כי בית-משפט השלום החמיר בעונשה, ולא נתן משקל ראוי לעברה ה"נקי", להודאתה ולכך שהגישה בקשה לקבלת היתר בניה מיד עם היוודע דבר העבירה. עוד טענה המבקשת, כי שטחו היחסי של המבנה הנדון, קטן עשרות מונים משטחם של המבנים החוקיים של החברה, המשתרעים על פני 40,000 מ"ר, וכי העבירה בוצעה שלא ביודעין ושלא מתוך מטרה להפיק רווחים. העונש שהוטל על המבקשת, על כל רכיביו, חורג, לדעתה, בצורה קיצונית, מהענישה המקובלת בעבירות בהן הורשעה, ומהווה, בנסיבות המקרה, גזירה כלכלית קשה. באשר לעונש של כפל אגרה שהושת עליה, טענה המבקשת כי לא הובא כל טעם להחלטתו של בית-המשפט להטיל עונש זה. יצויין, כי המבקשת קיבלה היתר בניה כחודשיים לאחר הגשת הערעור, ועוד בטרם נתן בית-המשפט המחוזי את החלטתו בערעור.

בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה ליאו) לוי) דחה את הערעור, וכך כתב:

"נוכח ההיקף העצום של הבניה הבלתי חוקית, מחד, ובהתחשב בנסיבות המקלות עליהן הצביע ב"כ המערערת, מאידך, אנו סבורים כי העונש שגזר בית משפט קמא משקף את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה ובהיקף זה. המדובר בתאגיד, שמשיקולים מסחריים בחר לבנות תוספת למבנה קיים, בטרם קיבלה על הבניה היתר כדין. גם הטענה כי התאגיד פעל להשגת רשיון עם היוודע דבר העבירה' אינה יכולה לעמוד בנסיבות העניין, שהרי העבירה נעברה עם תחילת הקמת המבנה, בלא שהיה בידי התאגיד היתר כדין."

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

3.המבקשת חוזרת בבקשה זו על הטיעונים המצדיקים, לדעתה, הקלה בעונש. על כך מוסיפה המבקשת וטוענת, כי בית-המשפט המחוזי לא התייחס בפסק-דינו לערעורה בכל הנוגע לכפל האגרה, שהושת, לטענתה, ללא נימוק והצדקה. כמו כן, טוענת המבקשת כי טעה בית-המשפט עת קבע שמדובר בהיקף עצום של בניה בלתי חוקית, שכן עסקינן בתוספת לא קשיחה למבנה, בשטח שהינו בסך הכל 0.6% משטח עיסקה של המבקשת.

4.הבקשה שבכאן, אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה, וכל כולה אינה נוגעת אלא לחומרת העונש. בכגון דא, כבר פסק בית-משפט זה וחזר ופסק כי אין מקום לדיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 9392/02 מחמוד מסארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). למעלה מן הדרוש, יצוין, כי העונש שהושת אינו חמור כלל ועיקר, בהתחשב בהיקף הבניה הבלתי-חוקית שבה מדובר, הנבחן לעצמו ולא בהשוואה לבניה חוקית אחרת הקיימת במתחם.

הבקשה נדחית, איפוא, בלא צורך בתגובת המשיבה.