רע"פ 4967/21אליהו נחום בע"מ נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ( כב' השופט מ' כדורי ) בעפ"ת 42049-09-20 מיום 16.6.2021, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' סגן הנשיא נ' מהנא ) בתת"ע 5103-02-20.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 21.11.2018, צולם אופנוע השייך למבקשת, שהינה תאגיד, מבצע עבירה של אי-ציות לאור אדום ברמזור, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ביום 28.11.2018, נשלח למבקשת בדואר רשום דו"ח מסוג ברירת משפט בצירוף הודעת תשלום קנס על סך 6,000 ש"ח בגין ביצוע העבירה. המבקשת לא קיבלה את הודעת הקנס, ודבר קיומה נודע לה רק לאחר שנשלחה אליה מהמרכז לגביית קנסות הודעת תשלום חוב בתוספת ריבים פיגורים על סך כולל של 9,000 ש"ח.

2.

ביום 1.8.2019, הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להישפט בטענה כי לא קיבלה את הודעת הקנס שנשלחה אליה. ביום 20.8.2019, קיבל בית משפט השלום לתעבורה בירושלים את הבקשה, לאחר שמצא כי המבקשת עמדה בנטל להוכיח כי הודעת תשלום הקנס לא נמסרה לה מסיבות שאינן תלויות בה (המ"ש 113-08-19). בעקבות כך, הוגש ביום 11.2.2020 כתב אישום נגד המבקשת.

3.

בדיון הקראה שהתקיים בפני בית משפט השלום לתעבורה בירושלים, טענה המבקשת להתיישנות העבירה לאור סעיף 225א(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ ), הקובע כך:

"היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:

(1)

ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפסקה (2);" (ההדגשה הוספה – ג'.ק).

המבקשת טענה, כי היות שחלפו ארבעה חודשים מיום ביצוע העבירה, ומשעה שבית משפט השלום לתעבורה קבע כי הודעת הקנס לא נמסרה לה, הרי שאין להגיש נגדה כתב אישום בהתאם להוראת הסעיף הנ"ל.

בית משפט השלום לתעבורה דחה את טענת המבקשת. בית המשפט קבע כי משהגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להישפט, מתחילה להימנות תקופה של שנה לשם משלוח ההזמנה למשפט, וזאת מכוח סעיפים 225א(ב) ו-230 לחסד"פ. היות שהבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה ביום 1.8.2019, וההזמנה למשפט נשלחה ביום 11.2.2020, הרי שלא עברה התקופה האמורה. עוד הוסיף בית המשפט כי ממילא לא חל המחסום הדיוני שבסעיף 225א(א1)(1) לחסד"פ. שכן, סעיף זה מונע הגשת כתב אישום אם חלפו ארבעה חודשים מיום ביצוע העבירה והודעה על ביצוע העבירה טרם נשלחה ; אולם, במקרה דנן, המשיבה שלחה את הודעת הקנס לכתובת המבקשת בתוך התקופה של ארבעת החודשים.

בהמשך, משנדחתה הטענה להתיישנות, הודתה המבקשת בעובדות כתב האישום, הורשעה, ונגזר עליה תשלום קנס על סך 6,000 ש"ח.

4.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, כשבמוקד הערעור השגתה על דחיית טענתה להתיישנות העבירה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע, כי מלשונו של סעיף 225א(א1) לחסד"פ עולה כי נקודת האיזון שנקבעה על ידי המחוקק לשם תקופת ההתיישנות היא משלוח הודעת הקנס בתוך ארבעה חודשים ולא הוכחת מסירה בפועל. במקרה דנן, קיימה המשיבה את המוטל עליה ושלחה את הודעת הקנס בתוך התקופה האמורה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

5.

לטענת המבקשת, יש ליתן לה רשות ערעור משום שבקשתה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינה הפרטני והיא שאלת פרשנותו של סעיף 225א(א1) לחסד"פ – האם מחסום ההתיישנות חל בעת שחלפה התקופה האמורה בסעיף מיום ביצוע העבירה וטרם נשלחה לבעל הרכב הזמנה או הודעת תשלום קנס, או שמא אין לראות את ההודעה ככזו שנשלחה כל עוד לא הוכחה מסירה . לשיטת המבקשת, פרשנות תכליתית של הוראת הסעיף מובילה למסקנה כי המחוקק העדיף את אינטרס הנאשמים ויכולתם להתגונן מפני האישום המיוחס להם, שכן לאחר תקופה ממושכת קיים קושי בשחזור האירוע ואיתור האדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה. לתמיכה בטענה זו, מפנה המבקשת לדברי ההסבר של הצעת החוק שהובילה לחקיקתו של סעיף 225א(א1) לחסד"פ וכן לפסק הדין בדנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' בקשי , פ"ד נד(3) 556 (2000) (להלן: עניין בקשי ). משכך, סבורה המבקשת כי אם הוכח שההודעה על ביצוע העבירה לא נמסרה לנאשם וחלפה התקופה האמורה בסעיף מיום ביצוע העבירה – כבעניינה – אזי העבירה התיישנה.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה וצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בניגוד לטענת המבקשת, לא מצאתי כי המקרה דנן מעורר שאלה משפטית עקרונית ולכן לא קיימת עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

7.

סעיף 225א1 שצוטט לעיל, נוקט בלשון ברורה. חרף זאת, סבורה המבקשת כי יש לקרוא את התיבה "אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו " כך: "אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נמסרו ". דא עקא, שאין בסיס לגישה פרשנית זו.

8.

ראשית, חזקה על המחוקק כי לא השחית את מילותיו לריק. העובדה כי במציעתא של הסעיף נקט המחוקק בלשון: "לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס", ואילו בסיפא של הסעיף נקט בלשון: "אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס

טרם נשלחו" –

מעידה כי המחוקק בחר מילותיו בקפידה, ולעניין המחסום הדיוני הסתפק ב שליחת דבר הדואר. כך גם קובעת הוראת סעיף 239א לחסד"פ:

"(א) עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.

(ב) היתה העבירה כאמור בסעיף קטן (א) עבירה שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א לפקודת התעבורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בענינה הזמנה למשפט, אלא אם כן הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה בתוך התקופות כמפורט בסעיף 225א(א1)(1) או (2) או התקיים האמור בסעיף קטן (א2)" (ההדגשות הוספו – ג'.ק).

העובדה כי סעיף 239א נקט בלשון דומה, עוד בטרם חוקק התיקון לחסד"פ ועמו סעיף 225א(א1) וסעיף 239א(ב) (ראו נוסח הסעיף עובר לתיקון בעניין בקשי , בעמ' 566), משמיטה את הקרקע מתחת לטענת המבקשת לפיה התיקון נועד לשנות את נקודת האיזון בעבירות המבוססות על צילום רכב ולדרוש קיומה של מסירה חלף הסתפקות ב שליחת ההודעה על קיומה של העבירה.

9.

כמו כן, עניין בקשי אשר דן בהוראת סעיף 239א לחסד"פ, אין בו כדי לסייע למבקשת. בית המשפט נדרש שם, בין היתר, לשאלה האם תנאי הוא שדוח הערוך לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, יימסר לנאשם בו במקום והאם תקנה זו מחייבת קיומה של חקירה. בית המשפט הפנה לסעיף 239א לחסד"פ רק כדי להראות כי במקרים מסוימים ניתן להמציא את הדוח גם בחלוף שנה או יותר מיום ביצוע העבירה. משכך, ממילא לא נדרש בית המשפט לפרשנות אותה מציעה המבקשת כאן.

10.

בדומה, אין בדברי ההסבר להצעת החוק שהובילה לחקיקת סעיף 225א(א1) לחסד"פ כדי להוביל למסקנה בה חפצה המבקשת. אמנם, ביקש המחוקק למנוע ככל האפשר מצבים שבהם ייוודע לבעל הרכב על דבר העבירה בחלוף תקופה ממושכת, כדי להקל על יכולתו להתגונן, אך מכאן אין להסיק כי "זנח" את דרכי ההמצאה הנהוגות בעבירות כבענייננו או כי ביקש לפטור נהגים מעבירות שביצעו, רק משום שדבר הדואר לא הגיע ליעדו. הוראת סעיף 225א1 לחסד"פ מכוונת בראש ובראשונה כלפי רשויות האכיפה האמונות על משלוח ההודעה. מרגע שאלו מילאו את תפקידן ופעלו להמצאת ההודעה על ביצוע העבירה באמצעות משלוח ההודעה בדואר רשום, אין לומר כי תקלה בשירות הדואר מאיינת את ביצוע העבירה ומקימה מחסום דיוני.

11.

סיכומו של דבר, משהוכיחה המבקשת כי לא קיבלה את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בה, ניתנה לה האפשרות להארכת מועד להישפט, אך כל עוד ההודעה נשלחה אליה בתוך התקופה הנקובה בסעיף 225א1 לחסד"פ, אין בכך כדי למנוע הגשת כתב אישום נגדה מחמת התיישנות. עמדת המבקשת לשינוי לשון החוק צריכה להיות מופנית למחוקק.

12.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.