רע"פ 500/07 יחיא מוחמד נסאר נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר ) מיום 25.12.2006 (ע"פ 713/06) אשר דחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהוטל עליו בבית משפט השלום בקריות (תיק עמ"ק 967/05).

כנגד המבקש הוגשו מספר כתבי אישום שעניינם עבירות בניה. נסקור בקצרה את השתלשלות ההליכים שקדמו לבקשה המונחת בפניי. כתב אישום ראשון הוגש כנגד המבקש בת"פ 2946/96 בגין בניית סככה בשטח של 204 מ"ר בקרבת תוואי כביש ארצי תוך שימוש חורג בה כבית קפה וחנות לממכר ירקות ופירות זאת בזמן שהקרקע יועדה לשימוש חקלאי בלבד. עוד הואשם המבקש בכתב אישום בכך שבסוף שנת 1996 ביצע עבודת בניה לחיזוק אותו מבנה אשר הוסב למסעדה. במהלך השנים נוספו למסעדה תוספות בנייה שונות בעטיין הוגשו ארבעה כתבי אישום נוספים כנגד המבקש. כתב אישום בת"פ 2925/00 הוגש ביום 14.5.2000 והאשים את המבקש בבניית תוספת בשטח של 60 מ"ר בצידה הצפוני של המסעדה וזאת ללא היתר. בת"פ 6973/01 הואשם המבקש בבניית תוספת חדר בשטח של 15 מ"ר מעל למסעדה. לבקשת המבקש צורפו לת"פ 6973/01 שני כתבי אישום נוספים אשר הוגשו נגדו: האחד, ת"פ 68100/01, האשים את המבקש בבניית תוספת בשטח של 65 מ"ר בצידה הדרומי של המסעדה; השני, ת"פ 471/02 האשים את המבקש בהכשרת קרקע וסלילת אספלט לחניון בשטח של 500 מ"ר.

בכל חמשת כתבי האישום, אשר נידונו כאמור בשלושה פסקי דין שונים, הורשע המבקש על בסיס הודאותיו. כמו כן בשלושת גזרי הדין, מלבד השתת קנסות וחיוב בתשלומי כפל אגרות, חייב בית המשפט את המבקש בהריסת המבנה והריסת התוספות בגינן הורשע.

המבקש מצידו לא עמד בתאריכים אשר צוינו בפסקי הדין לעניין ביצוע ההריסה. על כן הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום נוספים (עמ"ק 687/05; עמ"ק 967/05; עמ"ק 36/06) המייחסים לו עבירה של קיום צו שיפוטי לפי סעיף 205 בצירוף סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

ביום 7.2.2006 הורשע המבקש על בסיס הודאתו בעמ"ק 967/05, בפני בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת א' קנטור). לאחר צירוף שני התיקים הנוספים (עמ"ק 687/05 ועמ"ק 36/06), לבקשתו, הורשע המבקש על בסיס הודאתו בעבירות המפורטות בכתבי האישום הנוספים.

ביום 27.2.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש תשעה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא כי לא יעבור במהלך שלוש שנים כל עבירה שבחוק התכנון והבניה; וכן קנס בסך 100,000 ש"ח.

על גזר הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.

לאור תוכן בקשת רשות הערעור שבפניי, ארחיב את הדיבור על ההליך בפני בית המשפט המחוזי. בדיון הראשון אשר נערך ביום 14.9.2006 השיב המבקש לשאלת בית המשפט בציינו כי הוא מסכים לרצות עונש של עבודות שירות. בדיון השני שנערך ביום 14.12.2006 שאל בית המשפט את באת כוח המשיבה האם תסכים לאור ההריסה החלקית שהחל בה המבקש, להעמיד את עונש המאסר על שישה חודשי עבודות שירות ואת הקנס על 60,000 ש"ח. באת כוח המשיבה דחתה את הצעת בית המשפט לעניין הקנס אך ביקשה לשקול את הצעתו לעניין המאסר. בהחלטה שנתן בית המשפט בתום הדיון צוין כי "בא כוח המשיבה תודיע בכתב תוך שבעה ימים אם אכן ישנה הסכמה לגבי ההקלה במאסר (על כך ממליץ בית המשפט לאחר ההריסה)". כעבור כמה ימים מסרה המשיבה הודעה בה צוין כי היא מתנגדת באופן נחרץ לכל הקלה בעונש. המשיבה נימקה את הודעתה בעיקר בכך שהמבקש הרס אך חלק שולי של 10 מ"ר מכלל חריגות הבנייה.

ביום 25.1.2006 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בציינו כי פסק דינו של בית משפט השלום הינו מפורט ומנומק. עוד ציין כי במקרה דנן בו המבקש הפר פעם אחר פעם צווים של בית משפט, אין להסתפק בפחות מעונש מאסר, אשר רק הוא יביא לידי ביטוי את אלמנט ההרתעה בענישה. בית המשפט ציין לסיום כי מאז גזר דינו של בית משפט השלום חל שינוי מסוים בַשטח שכן המבקש הרס חלק ניכר מהתוספות שנבנו ללא היתר, אולם אין בכך כדי להצדיק הפחתה מהעונש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טוען המבקש טענה אחת מרכזית. לטענתו ישנו פער בלתי מוסבר בין גילוי הדעת של בית המשפט המחוזי בשעת הדיון בפניו לבין פסק דינו. יש בְפער זה כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של המבקש וכן פער זה מעלה חשש כי ניתן משקל יתר לתגובת המשיבה. עוד נטען כי לכל היותר היה על בית המשפט להתייחס בנימוקי הדחייה, לשינוי בעמדתו.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית היות והיא נוגעת לחומרת העונש ותו לא. המבקשת מוסיפה כי בית המשפט אינו כבול בשעת כתיבת פסק הדין להצעות אשר הועלו על ידו בשעת הדיון. על כן אין פסול בכך שבית המשפט, לאחר שקילת תגובת המשיבה לצד יתר החומר המונח בפניו, הכריע בשונה מהמלצתו בשעת הדיון. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות וכי העונש שנגזר על המבקש אינו קיצוני בחומרתו לאור הזלזול שהפגין בחוק ובהחלטות שיפוטיות. עוד טוענת המבקשת כי יש למחוק את הבקשה על הסף מן הטעם של היעדר ניקיון כפיים היות והמבקש נמנע מתשלום מלוא הקנס שהושת עליו ואף ממשיך להפעיל את המסעדה תוך הפרת צו איסור שימוש מיום 27.2.2006.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3)

123 (1982).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (1997)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירה הקשה והחמורה אותה ביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית משפט זה.

מעבר לנדרש יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי גזר דינו של בית המשפט אינו מתיישב עם גילוי הדעת של בית המשפט בשעת הדיון. לעניין זה יפים דברי חברי השופט א' א' לוי, אשר בפרשה דומה ציין:

"אין לו למבקש זכות קנויה כי דברים שהושמעו במהלך בירור המשפט, יחייבו את בית-המשפט בעת גזירת-הדין. אף לא אדע מה טיבו של "אינטרס הציפיות" לו טוען המבקש" (רע"פ 7978/05 מור נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם) (2005)).

אמנם סבור אני כי היה לו לבית המשפט לנמק את שינוי עמדתו לעניין ההקלה במרכיב המאסר. יכולים אנו להעריך כי שינוי זה קשור לפער בין טענת בא כוח המבקש מיום 14.9.2006 בפני בית המשפט כי "בוצעו כל צווי ההריסה" לבין הודעת המשיבה לאחר הדיון השני כי ההריסה שבוצעה בשטח אינה עולה אלא כדי 10 מ"ר בלבד. אך גם משלא נימק בית המשפט את שינוי עמדתו, אין בכך כדי להביא לקבלת בקשת רשות הערעור (וראה: רע"פ 1557/98 חברת סוסנה בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1998)). זאת בייחוד לאור העובדה שהחלטתו העקרונית להותיר את עונשו של בית משפט השלום על כנו, נומקה בצורה ראויה בפסק הדין.

לבסוף, תשעת חודשי המאסר אשר הושתו על המבקש אמנם נושקים לרף הגבוה של שנת המאסר המוגדרת בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה אך כמוה גם עבירותיו של המבקש הציבו רף גבוה בהתעלמות ממערכת אכיפת חוקי התכנון והבניה: ראשית בהקמת המבנה ללא היתר למטרה עסקית של הקמת מסעדה, שנית בהוספת תוספות הבניה לאורך השנים אשר הגיעו לשיאם בסלילת אספלט לחניון, ושלישית בהתעלמות מופגנת ממספר צווי הריסה שניתנו כנגד המבנה.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

על המבקש להתייצב ביום 7.10.2007 לא יאוחר משעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לשם תחילת ביצוע עונשו.