רע"פ 500/98 ליאור חגואל נ. מדינת ישראל

1.המבקשים נהגו באוטובוסים ציבוריים בקווי השירות שאינם מופיעים בתוספת השמינית לתקנות התעבורה, שמשקלם המותר עולה על 8,000 ק"ג, וששנת יצורם 1990 או לאחריה, בלא שהותקנו בהם מכשירי טכוגרף. הם הורשעו בבית משפט השלום לתעבורה במעשה עבירה לפי תקנה 364ד(ב) ביחד עם תקנה 364ד(א)(1)(ב), וערעורם לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו נדחה. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני.

2.טכוגרף הוא מכשיר המותקן ברכב ומסמן על גבי דיסקה את נתוניו של הרכב בכל עת: היותו בנסיעה או בעמידה, מהירות הנהיגה ומשך הנהיגה. על הדיסקה צריך להיות מצויין שם הנהג ומועד תחילת עבודתו וכן קריאת מונה הקילומטרים של הרכב בתחילת הנהיגה. קוי השירות המפורטים בתוספת השמינית לתקנות התעבורה הם קווי השירות הארוכים ביותר ויש להניח שהם גם המעייפים ביותר מבחינת הנוהגים באוטובוסים. וזה נוסח סעיף 364ד, עד כמה שהוא חשוב לעניינה של בקשה זו:

"364ד(א) לא יירשם רכב ולא יחודש רשיון לרכב מסוג האמור להלן אלא אם כן הותקן בו טכוגרף מסוג כאמור בחלק ג' בתוספת השנייה:

(1) אוטובוס -

(א) אוטובוס ציבורי הפועל בקו שירות המפורט בתוספת השמינית;

(ב) אחר - שמשקלו הכולל המותר עולה על 8,000 ק"ג וששנת ייצורו 1990 או לאחריה;

(2) רכב מסחרי -

(א) רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר 16,000 ק"ג או יותר ששנת ייצורו 1989 או אחריה;

(ב) רכב מסחרי המיועד להובלת חומר מסוכן כמשמעותו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שירותי הובלה ושירותי גרורים), התשל"ט1978-, שמשקלו הכולל המותר עולה על 8,000 ק"ג, למעט רכב המיועד להובלת גז ביתי בדרך עירונית, ששנת ייצורו עד 1990.

(ג) אחר - שמשקלו הכולל המותר מ8,000- ק"ג עד 15,999 ק"ג, ששנת ייצורו 1990 או אחריה;

(ב) לא ינהג אדם ברכב כאמור בתקנות משנה (א) אלא אם כן -

(1) מותקן ברכב טכוגרף תקין הפועל כהלכה והמסמן, בכל עת, על גבי הדיסקה את היות הרכב בנסיעה או בעמידה, את מהירות נסיעתו ואת זמן הנהיגה כמשמעותו בתקנה 168(ג) של הנוהג ברכב; לא יפתח נוהג הרכב את הטכוגרף אלא להחלפת הדיסקה בו;

(2) בטכוגרף מצויים דיסקה או אגד דיסקות המתאימים לסוג המכשיר המותקן ברכב, ועליהן מצוינים שמות הנהגים ומועדי תחילת עבודתם וקריאת מונה הקילומטרים של הרכב בתחילת עבודתו של כל נהג; טכוגרף, שבו לפי תכנונו, לא ניתן לרשום נהגים נוספים על גבי הדיסקה, יופעל על פי הוראות של מנהל אגף הרכב;

(3)....

(4)...

(5) ...

(ד)...

(ה)...

3.טענות המבקשים לפני (שחלקן לא נטענו בערכאות הקודמות) היו שתיים שאליהן ראיתי להתייחס: ראשית, שתקנות התעבורה לא הטילו חובה על בעלים של אוטובוס להתקין בו טכוגרף, להבדיל מהתפקיד שהוטל על משרד הרישוי שלא לרשום רכב ולא לחדש את רשיונו אלא אם הותקן בו טכוגרף, שגם הוא ענין שבשיקול דעת. לפיכך - כך נטען - יכולים המבקשים ליהנות מההגנה של טעות בעובדה; שנית (וזו הטענה המרכזית שנטענה בערכאות הקודמות), כי תקנה 364ד אינה חלה מעיקרה על אוטובוסים ציבוריים שאינם פועלים בקווים המפורטים בתוספת השמינית.

4.לא זו בלבד שהטענה הראשונה לא נטענה בערכאות שקדמו לי, אלא לגופה, היא אינה יכולה להועיל למבקשים. לא זו בלבד שהוטלה חובה על רשויות הרישוי שלא לרשום רכב מהסוגים המפורטים בתקנה 364ד ללא טכוגרף והענין אינו בשיקול דעת, אלא שהעבירה בה הורשעו המבקשים היא נהיגת אוטובוס ללא טכוגרף והוא - בין אם עמדה רשות הרישוי בחובתה שלא לרשום אותו ללא טכוגרף ובין אם לאו; אכן יכול ונהג פלוני יטען כטענת הגנה שחשב שהותקן באוטובוס טכוגרף הואיל והרכב נרשם ורשיונו חודש ונתברר בדיעבד שהוא טעה במצב הדברים; אך כדי לבסס טענה כזו שומה היה עליו לעלות על דוכן העדים ולהניח תשתית לטענת הגנה כזו, דבר שלא קרה במקרה דנן (ובכך איני רואה לחוות דעה אם טענה כזו בכלל אפשרית).

אף הטענה השניה אינה מבוסס. לעניינה טענו המבקשים, בין השאר, כי לאור האמור בסעיף 7 לחוק הפרשנות התשמ"א1981- יש לפרש את הדיבור "אחר" בתקנה 364ד(א)(1)(ב) להבדיל מהאמירה שלפניה, לאמור, שדיבור זה מתייחס רק לאוטובוס פרטי המוגדר בתקנה 1: "אוטובוס שאינו רכב ציבורי"; אך סעיף 7 האמור חל, מכח סעיף 1 לחוק הפרשנות רק "אם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה"; והנה תכלית החקיקה מתיישבת דווקא עם עמדת המשיבה. כמו שכתב השופט המלומד של בית המשפט המחוזי בעמ' 8 לפסק דינו:

"...קווי השירות המפורטים בתוספת השמינית הם קווי השירות הארוכים ביותר, ויש להניח גם המעייפים ביותר (קהיר, אילת, קרית שמונה וכו'). חשוב לפקח על שעות הנהיגה והמנוחה של הנהגים בכל סוגי האוטובוסים העשויים לנסוע בקווים הללו. באוטובוסים אחרים, מצא שר התחבורה לנכון להורות על התקנת אמצעי הפיקוח האמור באוטובוסים הגדולים בלבד והחדשים (כנראה, בהנחה שהאוטובוסים הישנים ממילא יוצאים בהדרגה מהשירות)...".

לענין זה אין כל טעם באבחנה בין אוטובוסים פרטיים, שאליבא דהמבקשים חייבים בהתקנת טכוגרף לאוטובוסים ציבוריים שיהיו פטורים מחובה זו.

קראתי את טענות המבקשים, ונחה דעתי שהן אינן מבוססות ואין הן מצדיקות מתן רשות ערער בגינן.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.