רע"פ 5022/05 יעקב לוינשטיין נ. מדינת ישראל

בהליך שבכותרת התעוררה שאלת הדרך הראויה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ע"פ 70174) אשר במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לרצות את המאסר שנקצב תמורת אי תשלום קנס בחופף למאסר שהוטל עליו או לרצותו בעבודות שירות.

העובדות וההליכים

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות מס אשר בגינן הושת עליו מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לתקופה של 3 שנים מיום מתן גזר הדין, וקנס בסך 150,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין וחומרת העונש. במהלך הדיון בערעור חזר בו המבקש מהערעור על ההרשעה. לעניין העונש, החליט בית המשפט להעמיד את הקנס שהושת על המבקש על סכום של 100,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו. יתר חלקי גזר הדין הותרו על כנם.

בחלוף למעלה מ-6 חודשים, ובסמוך לפני שסיים לרצות את עונש המאסר בפועל שהושת עליו, פנה המבקש בבקשה לבית המשפט המחוזי אשר במסגרתה ביקש לרצות את תקופת המאסר חלף הקנס שהושת עליו בחופף לעונש המאסר אותו הוא מרצה ולחילופין לרצותו בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו. בית המשפט קבע, כי מדובר בבקשה להתערבות נוספת בענישה.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשה למתן רשות לערער. בהחלטת כבוד הרשם ע' שחם מיום 7.7.05 נקבע כי נוכח מהות העניין בו מדובר, ובשים לב לכך שההחלטה באותו עניין (מאסר במקום קנס) ניתנה בבית המשפט המחוזי, עומדת למבקש זכות ערעור על ההחלטה האמורה. המשיבה ביקשה כי החלטה זו תבוטל. בהחלטת הרשם הנכבד מיום 14.7.05 נקבע כי בשלב זה אין מקום לביטול, ונתנה אפשרות לצדדים לטעון בעניין דרך התקיפה הראויה של החלטת בית המשפט המחוזי.

התשתית הנורמטיבית וגדר המחלוקת

2.סעיף 41 לחוק בתי המשפט קובע:

"פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון. החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בעניין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם נתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מעת בית המשפט העליון, ובפסק דין – גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין."

השאלה המתעוררת אפוא, בענייננו היא, האם ההליך הנכון לתקיפת החלטת בית המשפט המחוזי הינו בקשת רשות לערער, נוכח היותו ערכאת ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום, או שמא, בהתחשב בכך שההחלטה בעניין מאסר חלף קנס נתנה על ידי בית המשפט המחוזי, יש לראות בה החלטה אשר נתנה על ידו כערכאה דיונית, אשר הערעור עליה לבית משפט זה הינו בזכות. יוער, כי לצורך העניין שלפני, איני נזקקת לשאלה האם לבית המשפט המחוזי הייתה נתונה כלל סמכות לדון בפעם נוספת, לאחר שניתן פסק הדין בערעור, בבקשת המבקש להמיר את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות או לרצותו באופן חופף למאסרו בפועל.

דיון

3.בית משפט השלום, אשר הטיל על המבקש קנס או מאסר תמורתו, לא דן באופן מפורט בדרך בה יבוצע המאסר. לכאורה, במצב דברים זה, כאשר העניין נדון לראשונה בפני בית המשפט המחוזי, יש רגליים לסברה כי ההחלטה בעניין זה נתנה על ידי בית המשפט המחוזי כערכאה דיונית. למרות הגיונה של טענה זו, דעתי היא, כי הדין עם המשיבה לפיה אין בכך כדי להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי להחלטה דיונית המצדיקה ערעור בזכות. עמדתי נגזרת מהגדרה רחבה יותר של מהות העניין אשר נדון בבית המשפט המחוזי. לדידי, עניינו של המבקש, בכול הנוגע לגזר דינו, נדון לעומקו בפני שתי ערכאות, וכבר מטעם זה בקשתו להשיג על גזר דינו, בפעם נוספת, בפני בית משפט זה, טעונה רשות. אף אם אבודד את הסוגיה הנוגעת לאופן ביצוע המאסר חלף הקנס שהושת עליו, עדיין מסקנתי נותרת בעינה. זאת, שכן גם בהקשר זה, לא נדון בבית משפט המחוזי עניין חדש שלא הובא בפני בית משפט השלום. העונש עצמו (קנס), ואף העונש החליפי אם לא יעמוד המבקש בתשלומו ודרך ביצועו (מאסר בפועל) נקבעו בגזר דינו של בית משפט השלום. בפני בית המשפט המחוזי ביקש המבקש להשיג על קביעת בית משפט השלום בדבר האופן בו יבוצע המאסר חלף הקנס (מאסר בפועל) ולבצעה באופן שונה (עבודות שירות או מאסר בפועל החופף למאסרו). בכך אין מדובר בעניין חדש, אלא בטענה שאופייה ערעורי, אשר מקופלת בחובה השגה לגבי אופן ביצוע העונש שהושת על המבקש בבית משפט שלום אם לא ישלם את הקנס שהושת עליו. מכאן, שעניינו של המבקש, הן בנוגע לגזר דינו באופן כללי, והן ספציפית בנוגע לאופן ביצוע העונש אשר יושת עליו אם לא ישלם את הקנס שהוטל עליו, נדון כבר בפני שתי ערכאות, והבאת העניין בפני ערכאה נוספת, שלישית, טעונה מתן רשות.

התוצאה היא, כי המדובר בערעור ברשות, ועל כן ההחלטה מיום 7.7.05 מבוטלת בזה.