רע"פ 509/11 סמיר אבו עדייה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 43044-11-10, כבוד השופטים ר' לורך , ז' בוסתן , א' מקובר ) מיום 12.1.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט י' לוי , ת"פ 1825-09).

המבקש הורשע בבית משפט השלום , על בסיס הודאתו, בעבירות של התפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה, גניבה והפרת הוראה חוקית. נקבע כי המבקש יחד עם אחר, התפרץ לבית מגורים ביבנה, עלה לגג הבית, שבר את הרעפים ונכנס פנימה, שעה ששותפו ערך תצפית לכיוון הרחוב. המבקש נטל כספת לאחר שעקר אותה ממקומה ועזב את המקום. לאחר מכן, הפר המבקש את תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו במסגרת הליך המעצר בתיק זה. ביום 17.11.2010 גזר בית משפט השלום על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, כמו כן הופעלו מאסרים מותנים בני 12 חודשים ו 6 חודשים,

חלקם בחופף וחלקם במצטבר, והורה כי בסך הכול ירצה המבקש 18 חודשים מאסר בפועל. בנוסף הוטלו מאסרים מותנים. נקבע כי במקרה זה לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות הימנעות מהפעלת מאסרים על תנאי, וזאת לאור חומרת העבירות, כאשר בית המשפט לא התרשם מקשר ישיר בין העבירות לבין התמכרותו של המבקש לסמים, וכן כי אין מקום לסטות מעקרון אחידות הענישה במקרה זה לאור העונש בן 14 חודשי המאסר בפועל שהוטל על שותפו לביצוע העבירות. עוד נקבע כי במקרה זה אין מדובר בסיכויי שיקום ממשיים, ביחוד מקום שהמבקש בעבר כבר הביע חרטה על מעשיו בפני בית משפט השלום באותו מותב, אך שב והסתבך בעבירות חמורות. על כן נקבע כי הרושם המתקבל הוא שהמבקש עשה את הפשע לדרך חיים.

המבקש לא השלים עם תוצאה זו וערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי, אשר ביום 12.1.2011 דחה את ערעורו בקובעו כי הכלל הוא הפעלת מאסרים מותנים והחריג הוא הארכתם. במקרה זה, למרות ההליך השיקומי שעובר המבקש, הרי על פי דבריו בפני שירות המבחן, העבירות בוצעו על רקע מצוקה כלכלית ולא על רקע השימוש בסמים. בנוסף נקבע כי חומרת העבירות בהן הורשע, אף הוא לא מאפשר הארכת המאסרים המותנים. מדובר במי שעלה לגג הבית, שבר את הרעפים, נכנס פנימה ועקר כספת ממקומה, עלה לגג והשליך אותה לשותפו שהמתין לו למטה. נקבע כי מדובר במי שהפר אמון שניתן בו, ביצע עבירה בצוותא תוך תכנון מוקדם והצטיידות בכלי פריצה. עוד נקבע כי יש להביא בכלל חשבון גם את עברו הפלילי המכביד של המבקש, ואת העובדה כי העונש שגזר בית משפט השלום הינו במסגרת טווח ההסדר אליו הגיעו הצדדים ואף פחות מהרף העליון לו עתרה המשיבה במסגרת ההסדר. אשר על כן נקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום הוא נכון, ומשקף את האיזון הראוי בין השיקולים השונים.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי עונש המאסר שנגזר עליו חמור ביותר ושגה בית המשפט המחוזי שעה שלא נתן משקל ראוי לנסיבות לקולה, לאפשרות שיקומו, ולהוראות החוק אשר מאפשרות לבית המשפט להורות על הארכת מאסר מותנה במידה והנאשם עבר טיפול גמילה מסמים. עוד הוא טוען כי שליחתו למאסר תפגע קשות בסיכויי שיקומו ולמעשה תמחק את כלל ההישגים שהשיג עד ליום זה בהליך הטיפולי אותו עבר. על כן, סבור המבקש כי מקרה זה הינו חריג המצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, ביחוד לאור סעיף 85 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. חרף טענותיו של המבקש, בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש והעונש שנגזר עליו מאזן כראוי את מכלול השיקולים, ביחוד מקום שהעונש מצוי בגדרי הסדר הטיעון שהוסכם על ידי הצדדים, מכאן שאף המבקש עצמו ראה בעונש זה, כסביר בנסיבות העניין.

חשוב להדגיש כי יש לברך על כך שהמבקש פועל על מנת לשקם עצמו ובמיוחד כשנראה כי הדבר מעלה תוצאות חיוביות, ואולם, אין בכך כדי לאיין את חומרת מעשיו ואת הצורך להענישו באופן המשקף נכונה את סלידתה של החברה ממעשיו בעבר. יש לקוות כי המבקש ימשיך במאמצים לשיקומו אף במסגרת המאסר, וכאשר יסיים את ריצוי עונשו יחזור לחברה כאזרח שומר חוק (ראו רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.8.2009)).

סוף דבר, הבקשה נידחת.