רע"פ 5111/07 יוסף רחמים נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בנתניה (ת"פ 6441/05) בגין עבירה של חניה במקום אסור, לפי תקנה 72(א) (2א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

לפי

הנטען בדו"ח, ביום 20.1.2005 החנה המבקש את רכבו (להלן: הרכב ) על המדרכה כששני גלגליו הימניים על המדרכה וחלקו העיקרי השמאלי חונה על הכביש, באופן שאוטובוסים אשר ביקשו לעצור בתחנת האוטובוס הקרובה נאלצו לעצור במרחק מהמדרכה.

ביום 12.6.2006 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט י' הלוי ) את המבקש בקובעו, כי הגם שהמבקש הינו בעל תו נכה, הרי שבשל אופן חנייתו וקירבתו לתחנת האוטובוס, גרם הרכב להפרעה ממשית לעצירת האוטובוסים ולעליית הנוסעים עליהם. את הכרעת הדין ביסס בית המשפט על עדויותיהם של שני מתנדבים מהמשמר האזרחי אשר עוררו את אמונו, לעומת דברי המבקש אשר נראו בעיניו כבלתי מהימנים. באותו היום גזר בית המשפט על המבקש קנס של 800 ש"ח וחודשיים של פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון, על תנאי למשך שנתיים.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' מודריק ) דחה את הערעור בקובעו, כי לפני בית המשפט קמא עמדה מחלוקת עובדתית בענין אופן העמדת הרכב בעת חנייתו. במחלוקת עובדתית זו הכריע בית המשפט קמא כנגד המבקש וקבע כי עדות שני המתנדבים מהמשמר האזרחי הינה מהימנה ביותר ומקובלת עליו. מכאן, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הוא מקבל את הכרעתו של בית המשפט קמא ולפיה רובו של הרכב חנה על הכביש ומקצתו על המדרכה. מכל מקום, עלה מבירור הראיות, כי אופן חניית הרכב גרמה להפרעה ממשית לתנועתם של האוטובוסים שלא יכלו לאסוף נוסעים מן התחנה ממש, אלא נאלצו לעצור כמעט באמצע הכביש כדי לאסוף את נוסעיהם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהפערים בעדויותיהם של שני מתנדבי המשמר האזרחי. לטענתו, בעוד שאחד מהמתנדבים טען כי האוטובוס נאלץ לעצור במרחק 40 ס"מ מהמדרכה, טען המתנדב השני כי האוטובוס נאלץ לעצור במרחק של 6-7 צעדים מהמדרכה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי-הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של ענין. השאלה היחידה העולה מן הבקשה היא השאלה העובדתית האם אופן חניית הרכב גרמה להפרעה ממשית לתנועה. בית משפט השלום קבע כענין שבעובדה, כי המבקש החנה את רכבו כך שחלקו העיקרי על הכביש וחלקו הקטן על המדרכה. כן קבע כי העמדת הרכב באופן זה הפריעה לעצירתם של אוטובוסים בתחנה הסמוכה למקום חניית הרכב. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, ובפרט בממצאי מהימנות אותם קבעה בהתרשם מן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205 (2002)). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.