רע"פ 5154/02 מדינת ישראל נ. מרגלית דורון

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.זוהי בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור הוגש לערכאה זו כערכאה שלישית.

המשיב הורשע בבית משפט השלום בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין התשל"ז-1977 ונדון ל-18 חודשי מאסר מהן 6 חודשים לריצוי בפועל, שירוצו בעבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך שנתיים.

על פסק הדין הוגשו שני ערעורים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המשיב על הרשעתו, אישר את הכרעת הדין המרשיעה, קיבל חלקית את ערעור המדינה על גזר הדין בהטילו על המשיב תשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 30 אלף ₪.

2.עובדות המקרה מפורטות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ולא אחזור עליהן. מדובר באירוע בו עקב סכסוך של מה בכך בין ילדו של המשיב וילדיה של המתלוננת, תקף המשיב את המתלוננת ודחפה. היא נפלה ארצה והוא המשיך להכותה. המתלוננת שהיתה בהריון, נחבלה וכתוצאה מהמקרה איבדה את וולדה.

3.ב"כ המבקשת בטיעוניו בכתב ובעל-פה טוען כי מקרה זה ראוי למתן רשות ערעור לערכאה שלישית משום שהעונש שהושת מחטיא את כל מטרות הענישה. לטענתו, אין להסתכל על המקרה כאירוע פרטני אלא בראיה רחבה כהתנהגות בריונית בשל סיבה של מה בכך, אותה יש לעקור מן השורש. התוצאה הקיצונית שארעה מוסיפה למעשה נופך של חומרה באופן שראוי כי בית משפט זה יתן ביטוי לענישה ההולמת מקרים אשר כאלה, שתשיג את תכלית הגמול וההרתעה ואת ויתר תכליות הענישה.

לעומתה טוענת ב"כ המשיב כי כעניין של מדיניות ועל-פי ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה, לא ניתנת על ידי בית משפט זה רשות ערעור אליו כערכאה שלישית כאשר הערעור סב על העונש בלבד, אלא במקרים חריגים כגון פסיקות סותרות המחייבות נקיטת עמדה, שאלות בעלות אופי חוקתי או קביעת נורמה שגויה.

4.אכן, העונש שהושת על המשיב קל הוא ואינו משקף את מלוא העונש שהיה ראוי להטיל במקרה ספציפי זה, ויש להניח שאילו ישבנו על מדוכת הערכאות הקימות, היתה הענישה חמורה יותר אלא שלא זה המבחן למתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

עמדתו של בית משפט זה לעניין רף הענישה במקרים של תקיפות חבלניות, גרימת חבלות ובריונות, נקבעה בפסיקה שיצאה מלפניו. השאלה שבפנינו היא שאלה של יישום הנורמה ולא של קביעת הנורמה עצמה. לא די בכך שעונש שהושת על ידי ערכאות קודמות נוטה לקולא או לחומרה על מנת שתינתן רשות ערעור לנאשם או למדינה. הבקשה לרשות ערעור אמורה להעלות טענה משפטית בעלת חשיבות כללית ולא להתייחס לעונש פרטני שהוטל בנסיבות ספציפיות. הערכאות הקודמות נתנו דעתן לכל השיקולים הרלוונטים לצורך קביעת העונש. הן שקלו את נסיבות האירוע, את חומרתו את חומרת תוצאותיו, את ההיבט הציבורי שעל בית המשפט לקחתו בחשבון בהטלת עונש ואת ההיבט האישי לאור נסיבותיו האישיות של המשיב. בשיקלול של כל אלה השיתו את העונשים האמורים. גם אם טעו בהקילם בעונש, אין די בכך כדי לתת רשות ערעור.

הבקשה נדחית.