רע"פ 518/07 אימן אבו חיט נ. מדינת ישראל ועדה מחוזית לתכנון ובניה

כנגד המבקש הוגש, לבית המשפט השלום בכפר-סבא כתב אישום (עמ"ק 5181/01), המייחס לו עבירה של שימוש במקרקעין וביצוע עבודה, ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

על-פי הנטען בכתב האישום, המבקש בנה על המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 34 בגוש 7764 במרחב התכנון של הועדה המקומית לתכנון ובניה - טירה (להלן: המקרקעין ) מבנה מגורים בשטח של כ-156 מ"ר (להלן: המבנה ), ללא היתר בניה. ביום 3.1.02, הרשיע בית משפט השלום (כבוד סגן-הנשיא

ח' פדר ) את המבקש, במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהודה בעובדות כתב האישום המתוקן, וגזר עליו קנס בסך של 18,000 ש"ח, או שישה חודשי מאסר תמורתם, וכן נתן צו הריסה, אשר יבוצע בתוך שנה, דהיינו עד ליום 4.1.03.

משלא קיים את צו ההריסה שהוצא נגדו, הוגש לבית המשפט השלום בכפר-סבא כתב אישום נוסף (ת.פ 2104/04) כנגד המבקש ביום 1.8.04, המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, עבירה על סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), וכן עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק.

ביום 14.4.05 הרשיע בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד סגן-הנשיא

ח' פדר ) את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על-פי הודאתו, וגזר עליו ביום 30.6.05 את העונשים הבאים: שלושה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום גזר הדין לא יעבור עבירה של אי קיום צו שיפוטי, בציינו שתקופת התנאי תחל בתוך תשעה חודשים מיום גזר הדין, וקנס של 30,000 ש"ח. בית המשפט ציין בגזר הדין, כי הוא מאריך בזה את כניסתו לתוקף של צו ההריסה, שהוטל על המבקש בתשעה חודשים. כן נענה הוא לבקשת המשיבה, וקבע שצו ההריסה שניתן בהליך המקורי כנגד המבקש, יבוצע על-ידי הועדה המחוזית, כאשר הוצאות ההריסה ימומנו על-ידי המבקש.

שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק-דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב ) דחה את שני הערעורים בקובעו, כי בית משפט קמא נימק כדבעי את גזר דינו, שעה שקבע שהנסיבות הרלוונטיות בתיק זה אינן מחייבות הטלת עונש מאסר. עוד קבע, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהושת על נאשם, אלא אם כן מדובר בחריגה של ממש ממדיניות הענישה המקובלת, או שנפלה מתחת ידו של בית המשפט טעות מהותית המצדיקה התערבות בפסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש, לפיה בית המשפט קמא אינו מוסמך לשנות את פסק הדין ולהטיל על הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה על חשבונו, ונימק קביעה זו בטעם שאין מדובר בתיקון פסק דין שנעשה בחוסר סמכות, אלא בשינוי רכיב טכני, הקובע על מי יוטל צו ההריסה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען בא-כוח המבקש כי הוא יוצא כנגד רכיב אחד ויחיד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיו נדחתה טענתו כי בית משפט השלום אינו מוסמך לשנות במועד מאוחר יותר את פסק הדין משנת 2002.

בסעיף 205 לחוק התכנון והבניה, כך נטען, נאמר מפורשות כי אם הורשע אדם, לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט רק "בשעת גזר-הדין" לצוות להרוס את המבנה שנבנה בחריגה, והוא איננו יכול לצוות זאת, שלא בעת גזר הדין.

מנגד טוען בא-כוח המשיבה כי המבקש הורשע במסגרת כתב האישום השני (ת.פ 2104/04) אשר הוגש ביום 1.8.04, בעבירה על סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק. מכאן שגם בפעם השניה הורשע המבקש בעבירה לפי סעיף 204 לחוק, ולכן בית המשפט רשאי היה לגזור מחדש את עונשו, ואגב כך לצוות על הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה. יתר על כן, צדק בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המבקש כאשר פסק, כי הקביעה על מי יוטל ביצוע צו ההריסה שעליו הורה בית המשפט, הינו רכיב טכני שנועד להבטיח את ביצועו של פסק-הדין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש נידון כבר בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

דין הבקשה להדחות אף לגופו של ענין. יש בבקשה מידה גדושה של חוסר תום לב מצידו של המבקש, שכן הוא הורשע בדין ונצטווה להרוס את המבנה שבנה באופן בלתי חוקי וללא היתר בניה. לאחר שהמבקש לא מילא אחר הצו להרוס את המבנה הנ"ל, הוגש כנגדו כתב אישום נוסף מכוח סעיפים 204 ו-210 לחוק. משהורשע שוב המבקש, ציווה בית משפט השלום על הועדה המחוזית להרוס את המבנה הבלתי חוקי שבנה המבקש. ציווי זה בדין יסודו וטעם רב בצידו. קיים יסוד סביר להניח שאם

בפעם הראשונה לא ביצע המבקש את צו ההריסה, הוא יימנע מלעשות כן הפעם, ותכלית ההוראה הינה לגרום לכך שצו ההריסה יבוצע.

לבסוף, אעיר כי איני מוצא ממש בטענת המבקש, לפיה בסעיף 205 לחוק, נאמר מפורשות כי אם הורשע אדם, לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט רק "בשעת גזר-הדין" לצוות להרוס את המבנה שנבנה בחריגה, והוא איננו יכול לצוות זאת, שלא בעת גזר-הדין. זאת שכן, גם בפעם השניה נשפט המבקש לפי סעיף 204 ומכאן שבית המשפט היה רשאי גם רשאי לשנות את אופן ביצוע ההריסה לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה.