החלטה2 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 5200/07 ירון בן חמו נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

ענישה · הצטברות עונשים לפי סעיף 58 לחוק העונשיןבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור המדינה על קולת העונש

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בקשה לרשות ערעור על החמרה בעונש שהוטל לאחר ערעור המדינה על קולת העונש בעבירות התפרצות וגניבה מרכב. בית המשפט העליון קבע כי החמרה בעונש כשלעצמה אינה מצדיקה רשות ערעור, וכי הפער בין העונשים אינו גדול כפי שנטען. הבקשה נדחתה.

העובדות

המבקש פרץ לרכב חונה וגנב ממנו רכוש בשני מקרים, בדצמבר 2004 ובפברואר 2006, והודה במיוחס לו. בית משפט השלום גזר עליו 14 חודשי מאסר והפעיל שני מאסרים מותנים בחופף. בית המשפט המחוזי קיבל ערעור המדינה, קבע הצטברות לפי סעיף 58, והעמיד את תקופת המאסר על 32 חודשים.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש להתיר ערעור על החמרה בעונש מאסר שהוטל בערעור המדינה על קולת העונש?
  2. 2.האם רשאי בית המשפט לסטות מהוראת סעיף 58 לחוק העונשין ולהורות על הפעלת מאסרים מותנים בחופף ללא נימוקים מיוחדים?

הלכות

  1. 1

    חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור אלא במקרים חריגים

    ״הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    סטייה מהנחיית המחוקק בסעיף 58 מחייבת נימוקים טובים, והעדרם מהווה פגם בפסק הדין

    ״עיקרו של דבר הוא שבית-משפט השלום לא טרח לנמק מדוע ראה לסטות מהנחיית המחוקק״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • החמרה בעונש
  • רשות ערעור
  • טעמים מיוחדים
  • התפרצות לרכב
  • גניבה מרכב

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

5200/07

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

המבקש:

ירון בן חמו

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו,

בע"פ 70827/07, מיום 6.5.07, שניתן על ידי כבוד סג"נ השופט ז' המר,

והשופטות: י' שיצר ו-י' שבח

בשם המבקש:

עו"ד איליא נסייר

החלטה

1.

בחודש דצמבר 2004 פרץ המבקש עם אחרים לרכב חונה וגנב מתוכו רכוש, ובחודש פברואר 2006 הוא היה מעורב במעשה דומה. המבקש הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של התפרצות לרכב, גניבה מרכב, החזקת כלי פריצה, גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב. על כל אלה דן אותו בית משפט השלום ל-14 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי שעמדו נגדו, בני 12 ו-6 חודשים, בחופף. כן נקבע כי המבקש ישא במאסר זה בחופף למאסר אחר בו נשא אותה עת.

2.

המשיבה ערערה על קולת העונש לפני בית-המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. נקבע, כי הוראת סעיף 58 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מחייבת, בהעדר טעמים מיוחדים, שהמבקש ישא בתקופת המאסר שנגזרה הפעם ועונשי המאסר על תנאי שהופעלו, במצטבר. כתוצאה מכך נקבע כי תקופת מאסרו של המבקש תעמוד על 32 חודשים, והוחלט שהוא ישא בה במצטבר לעונש האחר בו הוא נושא.

3.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נוכח אותו פער בין העונשים שנגזרו על ידי ערכאות קמא. לדידו, החמיר בית-המשפט המחוזי עמו יתר על המידה, אף בהשוואה לעונש שהושת על שותפו באחת העבירות, שתפקידו היה מרכזי יותר. כן נטען, כי נפלו פגמים בתסקיר שערך שרות המבחן.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). בבקשתו, משליך המבקש את יהבו על רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אולם גם באותו מקום נקבע כי במצב הדברים הרגיל אין בהחמרה בעונש לבדה משום הצדקה למתן רשות ערעור.

זאת ועוד, הפער בין העונשים שהוטלו בכל אחת מהערכאות אינו גדול כפי שהמבקש מנסה להציגו. בית-המשפט המחוזי לא גזר למבקש 40 חודשי מאסר, אלא הותיר את תקופת המאסר המקורית (14 חודשים) על כנה, ואם הצטברו כלל העונשים לתקופה ממושכת, נובע הדבר מעבריינותו הנמשכת של המבקש, שגם עונשים צופים פני עתיד לא עזרו לרסנה. עם זאת, עיקרו של דבר הוא שבית-משפט השלום לא טרח לנמק מדוע ראה לסטות מהנחיית המחוקק בסעיף 58 לחוק העונשין. באין נימוקים טובים לעשות כן – לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ג בתמוז

התשס"ז (09.07.07).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (3 תיקים)

הלכות

  1. 1חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור אלא במקרים חריגים
  2. 2סטייה מהנחיית המחוקק בסעיף 58 מחייבת נימוקים טובים, והעדרם מהווה פגם בפסק הדין