רע"פ 5200/07 ירון בן חמו נ. מדינת ישראל

1.

בחודש דצמבר 2004 פרץ המבקש עם אחרים לרכב חונה וגנב מתוכו רכוש, ובחודש פברואר 2006 הוא היה מעורב במעשה דומה. המבקש הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של התפרצות לרכב, גניבה מרכב, החזקת כלי פריצה, גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב. על כל אלה דן אותו בית משפט השלום ל-14 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי שעמדו נגדו, בני 12 ו-6 חודשים, בחופף. כן נקבע כי המבקש ישא במאסר זה בחופף למאסר אחר בו נשא אותה עת.

2.

המשיבה ערערה על קולת העונש לפני בית-המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. נקבע, כי הוראת סעיף 58 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מחייבת, בהעדר טעמים מיוחדים, שהמבקש ישא בתקופת המאסר שנגזרה הפעם ועונשי המאסר על תנאי שהופעלו, במצטבר. כתוצאה מכך נקבע כי תקופת מאסרו של המבקש תעמוד על 32 חודשים, והוחלט שהוא ישא בה במצטבר לעונש האחר בו הוא נושא.

3.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נוכח אותו פער בין העונשים שנגזרו על ידי ערכאות קמא. לדידו, החמיר בית-המשפט המחוזי עמו יתר על המידה, אף בהשוואה לעונש שהושת על שותפו באחת העבירות, שתפקידו היה מרכזי יותר. כן נטען, כי נפלו פגמים בתסקיר שערך שרות המבחן.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). בבקשתו, משליך המבקש את יהבו על רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אולם גם באותו מקום נקבע כי במצב הדברים הרגיל אין בהחמרה בעונש לבדה משום הצדקה למתן רשות ערעור.

זאת ועוד, הפער בין העונשים שהוטלו בכל אחת מהערכאות אינו גדול כפי שהמבקש מנסה להציגו. בית-המשפט המחוזי לא גזר למבקש 40 חודשי מאסר, אלא הותיר את תקופת המאסר המקורית (14 חודשים) על כנה, ואם הצטברו כלל העונשים לתקופה ממושכת, נובע הדבר מעבריינותו הנמשכת של המבקש, שגם עונשים צופים פני עתיד לא עזרו לרסנה. עם זאת, עיקרו של דבר הוא שבית-משפט השלום לא טרח לנמק מדוע ראה לסטות מהנחיית המחוקק בסעיף 58 לחוק העונשין. באין נימוקים טובים לעשות כן – לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.