רע"פ 5206/03 טיימור גוסיינוב נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בהטרדה באמצעות מתקן בזק – עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכן באיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב-האישום, נהג המבקש להתקשר למכשיר הטלפון הסלולרי של המתלוננת ואיים עליה כי יהרגה אם לא תצא אתו, זאת למרות שהמתלוננת הבהירה לו כי היא אינה מעוניינת בכל קשר עמו וכי תפנה למשטרה אם ימשיך להטרידה. עוד נטען בכתב-האישום, כי במועד כלשהו בתחילת חודש ינואר 2001, בביתה של המתלוננת, כיוון המבקש את נשקו הצבאי לעבר המתלוננת וחברתה ואמר להן שיש כדור אחד בקנה ו"מה יקרה אם יפלט כדור" ולחץ על ההדק.

2.בישיבת ההקראה מיום 6.2.02 בבית-משפט השלום בירושלים, הודיעה באת-כוח המבקש כי מרשה מודה בעבירות שבכתב-האישום אך עתרה לכך שבית-המשפט יימנע מהרשעה ויורה על קבלת תסקיר מבחן, אשר יתייחס, בין היתר, לעניין אי-הרשעתו. על-יסוד הודאתו, קבע בית-משפט השלום (כבוד השופטת א' זיסקינד) כי המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב-האישום והורה על המצאת תסקיר מבחן.

בתסקיר מיום 12.12.02 המליץ שירות המבחן כי המבקש יבצע 200 שעות של שירות לתועלת הציבור במתנ"ס קרית היובל, אך לא נתן כל המלצה לעניין ההרשעה. בא-כוח המשיבה טען כי לנוכח חומרת העבירות ובהיעדר המלצה ספציפית של שירות המבחן לאי-הרשעה יש להרשיע את המבקש ולהטיל עליו שירות לתועלת הציבור, בהתאם לאמור בתסקיר המבחן ולחלופין, להטיל עליו עונש מאסר על תנאי וקנס. באת-כוח המבקש טענה, לעומת זה, כי אין להסיק מן התסקיר כי שירות המבחן שולל את האפשרות של אי-הרשעת המבקש, בייחוד לאור העובדה שהדבר נזכר במפורש בתסקיר הביניים שניתן על-ידי שירות המבחן ביום 2.7.02. עוד טענה באת-כוח המבקש כי נסיבותיו האישיות של המבקש והודאתו במיוחס לו, מצדיקות הימנעות מהרשעה. באת-כוח המבקש הדגישה בהקשר זה את עיסוקו של המבקש כשומר, במקביל לשירותו הצבאי, וציינה כי הרשעתו תפגע בעבודתו זו ובפרנסת המשפחה.

בית-משפט השלום החליט להרשיע את המבקש בסוברו כי אי-הרשעתו בגין המעשים הנמהרים והחמורים שביצע, "תהא משום מסר המקל מדי עמו" וכי "עדיף יהיה גם לטובתו כי לא יעסוק בעבודות הכרוכות בנשק". לעניין העונש, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות המקרה ולאור הודאתו של המבקש יוטל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור, כפי שהמליץ שירות המבחן.

3.המבקש ערער על הרשעתו בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' נאור, מ' ארד וב' אוקון), אך זה דחה את הערעור, בקובעו כי הכלל הוא שיש להרשיע וכי אין בנסיבות המקרה הנדון כדי להצדיק חריגה מכלל זה. בית-המשפט הוסיף וקבע כי נסיבותיו האישיות של המבקש מקבלות ביטוי בעונש הקל שהוטל עליו.

4.בבקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש כי בית-המשפט המחוזי לא פירט את פסק-דינו בצורה מספקת ולא התייחס לכל נימוקי הערעור, ובפרט לפסיקה שהובאה לעניין ענישה ללא הרשעה, המגלה כי בתי-המשפט נקטו באי-הרשעה בעבירות חמורות יותר מן העבירות שביצע המבקש. הרשעתו של המבקש, לטענתו, אינה מתיישבת עם אותה פסיקה ואינה מאזנת נכונה בין האינטרס הציבורי בהרשעתו לבין נסיבותיו האישיות הקשות והחרטה שהביע ביחס לעבירות שנעברו. המבקש מוסיף וטוען כי ביצע את העבירות "על רקע רגשות" וכי מדובר במקרה יחיד המהווה חריג לאורח חייו הנורמטיבי. המבקש שב וטוען כי בעקבות הרשעתו לא יוכל להמשיך ולעסוק בעבודות שמירה וביטחון לצורך פרנסת משפחתו.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות לערער וטוענת כי צדקו הערכאות הקודמות בהרשיען את המבקש, שכן על-פי הנחייתו של בית-משפט זה, מקום בו מדובר בבגירים, אין לסטות מן הכלל לפיו נאשם שעבר עבירה יורשע בדין למעט במקרים חריגים. התנהגותו של המבקש בגינה הועמד לדין מעידה, לדעת המשיבה, כי ידו קלה על הנשק והיא מחייבת הרשעה, אשר תחסום את נגישותו לנשק בעתיד. לבסוף, טוענת המשיבה, כי טענותיו של המבקש, כולן, נידונו ונדחו על-ידי הערכאות הקודמות ואין הן מקימות עילה לדיון בפני ערכאה שלישית.

5.טענות המשיבה בדין יסודן. בית-משפט זה חזר וקבע כי לגבי נאשמים בגירים יופעל האמצעי של הטלת שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן לא מתקיים יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה (ראו: ר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337; ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני ו-3 אח' , פ"ד נד(3) 685). במקרה שלפנינו, מדובר בעבירות חמורות בעיקר בשל השימוש לרעה שעשה המבקש בנשק, אשר נמסר לידיו לצורך מילוי תפקידו הצבאי. העובדה שבעקבות ההרשעה לא יוכל עוד המבקש לעבוד בעבודות אבטחה הכרוכות בנשיאת נשק, היא תוצאה מתבקשת וראויה, הנובעת מן המעשים שביצע. מעשים אלה, אכן מוכיחים כי יהא זה מסוכן לחזור ולהפקיד נשק בידי המבקש. לא מצאתי, איפוא, כל עילה להתערב בפסיקתן של הערכאות הקודמות.

הבקשה נדחית.