פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 5265/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אדם אפרתי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.5.07
בע"פ 72076/06 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' מודריק
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
בשם המשיבה:
עו"ד ענת חולתא
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום (לתעבורה) בנתניה כתב אישום (ת.ד. 10018/04), המייחס לו עבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ); עבירה של סטיה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ); עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי תקנה 26(2) לתקנות וסעיף 38(2) לפקודה; עבירה של סירוב להיבדק לפי תקנה 169ו לתקנות; עבירה של אי שמירה על הימין לפי תקנה 35 לתקנות, ועבירה של גרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודה.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 11.10.03 סמוך לשעה 5:10, נהג המבקש ברכב פרטי בכביש מס' 412 מכיוון רחובות לנס ציונה. כן נטען, כי המבקש לא נקט באמצעים הדרושים על מנת למנוע תאונה, שכן לא שמר על הימין, איבד שליטה על הרכב, סטה עם רכבו שמאלה ופגע ברכב פרטי נהוג בידי שי הנדלר (להלן: התאונה ). בעקבות התאונה נפצעו המבקש, שי הנדלר, וכן שני נוסעים שהיו ברכבו של שי הנדלר. עוד נטען בכתב האישום, כי במקום ובמועד האמורים, נהג המבקש ברכב בהיותו תחת השפעת משקאות משכרים וסירב למסור דגימת דם על-פי דרישת השוטר.
בית משפט השלום (לתעבורה) בנתניה (כבוד השופט י' הלוי ) הרשיע ביום 23.10.06 את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר עליו ביום 1.11.06 ארבע שנים של פסילה בפועל בניכוי החודשיים של הפסילה המינהלית, ושמונה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור המבקש עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות, או בניגוד לתקנה 187ו' לתקנות או בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה. כמו כן, הוטל על המבקש קנס כספי בסך 2,500 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם.
על פסק הדין של בית משפט השלום (לתעבורה) ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 72076/06). ערעורו נסב על הטענה כי בית משפט השלום (לתעבורה) שגה הן בקביעת הממצא לפיו נהג המבקש תחת השפעת אלכוהול, והן בקביעת מתאר ההתרחשות של התאונה. עוד טען בא-כוח המבקש בערעורו כי עונש הפסילה שנגזר מופרז.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק ) דחה ביום 24.5.07 את הערעור על כל חלקיו ודחה את טענות המבקש אחת אחת, בקובעו כי לא נפל כל פגם בממצאו של בית משפט השלום (לתעבורה), וכי העונש שנגזר על המבקש בנסיבות המקרה אינו מופרז.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב בא-כוח המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.
עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי המבקש הוא שגרם לתאונה, וזאת במיוחד לאור העובדה כי היו מעורבים בתאונה מספר כלי רכב. כמו כן, טוען בא-כוח המבקש כי המבקש "נכשל" בביצוע בדיקות השכרות, שכן לא היה במצב בו יכול היה לעבור בדיקה זו, ומכישלון זה לא ניתן להסיק כי המבקש סירב לבצע את בדיקת השכרות. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המבקש כי המבקש נוהג בכבישי הארץ למעלה מ-10 שנים, ולחובתו אך ורק 4 הרשעות קודמות קלות ביותר, כך שאין למצות עמו את הדין.
מנגד תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה בע"מ ), פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
אף לגופו של ענין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בא-כוח המבקש מעלה בבקשתו טענות המופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום (לתעבורה) ואושרו על-ידי בית המשפט המחוזי, שעניינן היות המבקש נתון תחת השפעת אלכוהול עת גרם לפציעתם של מספר אנשים בתאונת הדרכים; התנהגות השוטרים בזירה; מצבו הפיזי של המבקש בזמן האירוע, והגורמים לתאונת הדרכים; ברם, כידוע, הלכה היא, כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה דיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים, כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות. דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם היא הקובעת (ראו ע"א 5118/92 חברת אלטריפי נ' סלאיימה , פ"ד נ(5) 407). כמו כן, בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו, למשל, ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, בעמ' 631-632). טענותיו של המבקש נדונו הן על-ידי הערכאה הדיונית והן על-ידי ערכאת הערעור, ולא מצאתי מקום לקיום דיון נוסף בענין.
ולבסוף, אף את טענות בא-כוח המבקש בנוגע לחומרת העונש, יש לדחות. שכן הלכה היא כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, העונש שהוטל על המבקש, בנסיבות הענין, אינו חמור כלל וכלל, ונראה כי העונש אף מקל עמו, זאת במיוחד נוכח העובדה שהמבקש הרשה לעצמו לאחוז בהגה בשכרות, ובכך לסכן את עצמו ואת זולתו. כך, למשל, קבע בית משפט זה בע"פ 3152/93 זיו פרידמן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), בהתייחסו למשמעות של נהיגה בשכרות שלאחריה נגרמת תאונה:
"אין ספק, שהמדובר בענייננו בנהיגה מסוכנת ברכב תוך זלזול במשתמשים אחרים בדרך. אין המדובר בטעות אנוש, ואין המדובר בגורמים חיצוניים שתרמו לקרות תאונה. בפנינו מקרה מובהק של נטילת הגה מכונית על ידי מי שיודע ומרגיש שהוא נמצא תחת השפעת משקאות משכרים, מצב אשר אינו מאפשר לו נהיגה בטוחה ברכב, ובכך הוא נוטל על עצמו סיכון של פגיעה באחרים. ענייננו, איפוא, בעבירה חמורה אשר תוצאותיה חמורות".
ובהמשך:
"צריך שיהיה ברור לכל מי אשר מזלזל באחרים המשתמשים בדרך ובחייהם, שהעונש לו יהיה צפוי יהיה חמור, כולל פסילתו מלנהוג ברכב, לאחר שהוכיח בהתנהגותו שכלי הרכב מהווה כלי מסוכן בידיו כשהוא נוהג בו".
מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ח באלול התשס"ז (11.9.2007).
ש ו פ ט