פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
529/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אריאל שאלתיאל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 4901/09 מיום 24.12.09, שניתן על-ידי כבוד
סגן-הנשיא צ' זילברטל, השופטת ג' כנפי-שטייניץ והשופט ר' יעקובי
בשם המבקש:
עו"ד משה קלברינו
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום (פ 8184/08), המייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 25.10.07 סמוך לשעה 01:10 ברחוב התנופה 17 בירושלים, החזיק המבקש ברכבו סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח, כי החזיקה למטרה כשרה. המבקש החזיק ברכבו סכין קפיצית שלהבה ניתן לקיבוע ושתי אלות.
בית-משפט השלום (כבוד השופט א' רומנוב) קבע, ביום 30.4.09 – על-פי הודאת המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום - כי בשלב זה, מבלי להרשיע את המבקש, הוא עבר עבירה של החזקת סכין. כמו-כן, נתבקש שירות המבחן להכין תסקיר בעניינו של המבקש, בו יתייחס לשאלת ההרשעה.
מעיון בתסקיר שירות המבחן עולה, כי המבקש מסר, שלא השתמש מעולם בסכין, כי לא זכר את דבר קיומה ברכבו והופתע מעצם מציאתה. עוד התברר, כי הסכין הוחזקה בדלת הרכב, כשהיא נתונה באריזה. שירות המבחן המליץ שלא להרשיע את המבקש ולחייבו בביצוע עבודות לתועלת הציבור.
ביום 9.9.09 החליט בית-משפט השלום (כבוד השופט א' רומנוב) לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעת המבקש. בית-משפט השלום הטיל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות בעמותת "עזר מציון" כנהג מוביל מזון בשעות אחר-הצהריים. בהסכמת הצדדים, הסכין חולטה.
על קולת העונש הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא צ' זילברטל והשופטים ג' כנפי-שטייניץ ור' יעקובי) קיבל, ביום 24.12.09, את הערעור בחלקו באופן שיש מקום להרשיע את המבקש. עם זאת, בית-המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב בעונש שנגזר עליו וקבע, כי יש משקל להתרשמות שירות המבחן ובמיוחד לדבר הפנמת המבקש את הפסול שבמעשה.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת בא-כוחו הוא, כי התערבותו של בית-המשפט המחוזי לא הייתה מוצדקת לאור ההלכה הפסוקה וזאת ובעיקר משום שבית-המשפט המחוזי לא הצביע בפסק-דינו על סטייה מהותית מהדין השורר בפסק-הדין של בית-משפט השלום. לטענתו, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי לא מצליח להוכיח, כי נפלה טעות מהותית המצדיקה את התערבותו.
דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).
זאת ועוד, כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 3.3.2005) ורע"פ 10218/04 בריינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.11.2004)). נוכח חומרת העבירה, נחה דעתי, כי העונש שהוטל על המבקש על-ידי בית-המשפט המחוזי, איננו חורג מנורמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ומשכך דין הבקשה להידחות מטעמים אלו בלבד.
מעבר לדרוש יוער, כי בצדק קבע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו, כי המבחן להימנעות מהרשעה הוא חריג לכלל. שכן, משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראו ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337). ואכן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, במקרה דנן לא מתקיים חריג זה.
אין צורך להכביר במילים באשר לחומרה שהמחוקק ובתי המשפט מייחסים לעבירה של החזקת סכין. עצם החזקתה של סכין, היא שהופכת אותה לזמינה ומדיניות הפסיקה להחמרה בגין עבירות אלה אינה מאפשרת ויתור על הרשעה. לכך יש להוסיף הן את העובדה, כי ברכב בו נהג המבקש נמצאו גם שתי אלות והן את העובדה, כי מדובר בשעת לילה מאוחרת.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ז בשבט התש"ע (1.2.2010).
ש ו פ ט