רע"פ 5321/01 מרדכי סולימניאן נ. מדינת ישראל

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 21.6.01, בע"פ 70226/01 (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן), בו נדחה ערעור של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (תעבורה) ברמלה, מיום 25.10.00, בת"ד 1080/99 (השופט י' לוי).

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961- וסעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי כתב האישום נהג המבקש בדרך עירונית בראשון-לציון במהירות של 92 קמ"ש כשהמהירות המירבית המותרת היא של 60 קמ"ש. באותו מועד, ביקשו שני ילדים לחצות את הכביש שלא במעבר חצייה. הראשון החל לחצות את הכביש תוך שהוא חוצה את נתיב נסיעתו של המבקש. המבקש, לאחר שהבחין בילד, החל לבלום אולם לא הספיק למנוע את התנגשותו בילד. הילד נהרג במקום.

2.בית משפט השלום (תעבורה) ברמלה הרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו. בית המשפט גזר את עונשו של המבקש ל30- חודשי מאסר מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה תהא מותנית למשך שלוש שנים. בית המשפט פסל את המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 12 שנים וקנס אותו בסך של 6,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל העונש שנגזר עליו. בהמשך ההליכים, חזר בו המבקש מן הערעור על הכרעת הדין והותיר רק את הערעור על העונש. ב"כ המבקש הצביע על האשם התורם של קרבן התאונה ועל גילו הצעיר של המבקש וביקש כי בית המשפט יפחית מגובה העונש החמור במיוחד, לטענתו, שהוטל על המבקש. בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו, העמיד את תקופת המאסר בפועל על תשעה חודשים וקיצר את תקופת הפסילה ל10- שנים. בית המשפט הורה על תחילת ריצוי עונש המאסר ביום 3.7.01.

3.ביום 3.7.01 החל המבקש לרצות את עונש המאסר. למחרת, הגיש ב"כ המבקש את הבקשה למתן רשות ערעור שבפני כשבצמוד לה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אותו החל המבקש לרצות. בבקשתו מציין ב"כ המבקש מספר טענות שהמרכזית שבהן הינה כי עונשו החמור של המבקש אינו עולה בקנה אחד עם עונשים אחרים המוטלים בנסיבות דומות בבתי משפט אחרים. עוד טוען ב"כ המבקש כי היה על בית המשפט המחוזי לפעול על פי המלצת תסקיר המבחן בה הומלץ כי המבקש ירצה את עונש המאסר במסגרת של עבודות שירות. בעובדה כי בית משפט השלום קבע כי לקרבן היה אשם תורם ביצירת התאונה יש כדי לחייב את הקלת עונשו של המבקש. עמדת המשיבה, כפי שהיא עולה מתגובתה לבקשה לעיכוב הביצוע, היא כי היא מתנגדת למתן רשות ערעור.

4.לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין להעניק רשות ערעור על החלטות או פסקי דין של בית המשפט המחוזי אשר ישב כערכאת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט שלום אלא במשורה. סוגי המקרים בהם תוענק רשות ערעור הם בדרך כלל כאלה המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, כאלה שיש בהם החלטות סותרות או חוסר בהירות בפסיקת הערכאות הנמוכות או מקרים המעוררים שאלות חשובות מבחינה משפטית או ציבורית. הצד השווה שבכל אלה הוא כי מדובר במקרים בהם החשיבות המשפטית איננה מתמצה רק בין בעלי הדין אלא היא חורגת מד' אמותיהם של הצדדים הישירים לעניין (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ) פ"ד לו(3) 123, 128). המבקש לא הצליח להצביע על סוגיה כזו בנסיבות דנן. הטענה כי העונש הנדון איננו מתיישב עם ענישה בנסיבות דומות של בית המשפט אחר איננה יכולה, לכשעצמה, לבסס עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 2714/00 אלחממדה עלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הטענה, כפי שמעלה אותה ב"כ המבקש, כי העונש שהושת על המבקש אינו מתיישב עם ענישה, בנסיבות דומות, של ערכאה אחרת איננה עילה, אפוא, למתן רשות ערעור (ראו גם: רע"פ 4654/92 אבי ארגוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך גם שעה שפסק הדין "האחר" אותו ציין המבקש לא צורף לבקשה וממילא לא ניתן היה לדעת מהן נסיבותיו. גם טענותיו האחרות של המבקש אינן מבססות עילה למתן רשות ערעור.

הריני דוחה את הבקשה. אין, אפוא, מקום לדון בבקשה לעיכוב ביצוע המאסר שריצויו החל על ידי המבקש.