רע"פ 2714/00 אלחממדה עלי נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי סרב (ברוב דעות) להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע שהשית על המבקש, בין השאר, שבעה חדשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי וקנס בשל עבירות מס ערך מוסף מתוך כוונה להתחמק ממס. שופט המיעוט היה בדעה שיש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר על ששה חדשים לריצוי בעבודת שירות מטעמים של שוויון הענישה. הוא לא חלק על עמדת שופט הרוב ועל גישת הסניגור, שהעונש שהושת על המבקש, כשהוא לעצמו, אינו חמור יתר על המידה. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני.

2.בבית המשפט המחוזי הסתמך פרקליט המבקש על שני פסקי דין שניתנו בפרשיות שונות, שאינן קשורות לנשוא הערעור - אשר נדונו האחת בבית המשפט המחוזי בירושלים והאחרת - בבית משפט השלום בירושלים. בפרשיה אחת - ת.פ. י-ם 55/99 היה מדובר בעבירות מס בסכומים של עשרות מליוני ש"ח ואילו הנאשמים נדונו למאסרים על תנאי בלבד ולקנסות. בפרשיה השניה - בת.פ. ירושלים 3566/98 - שניתן בבית משפט השלום - הורשע הנאשם בעבירות מס תוך העלמת הכנסות בלמעלה מ2- מליון ש"ח ונדון בעקבות עסקת טיעון לעונש מאסר בעבודת שירות; שופט המיעוט לא מצא שיש מקום לסמוך לזכות המבקש על הפרשיה הראשונה, משום שאין מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון, אך מאידך הוא סבר שהמבקש יוכל לסמוך מכוח כלל אחידות הענישה על עמדת התביעה הכללית בפרשיה השניה, שהסכימה בעסקת טיעון להטלת עונש קל לעין ערוך על הנאשם במקרה ההוא, החמור במידה מופלגת מהמקרה הנוכחי. לפיכך הוא סבר שיש להפחית בעונשו של המבקש ולהעמידו על מאסר לתקופה של ששה חדשים לריצוי בעבודת שירות. לעומת זאת היו שופטי הרוב בדעה שאין קיימת עילה להתערב בעונש ואין מקום "ליישר את השורות" לפי פסק דין אינדיבידואלי אחד שניתן בבית משפט השלום, ומה עוד שאין יודעים מה היו נימוקי התביעה להסכמתה בפרשיה השניה לעסקת הטיעון.

3.בבקשת הרשות לערער שלפני סומך פרקליט המבקש אך על הפרשיה הראשונה וטוען שיש בהשוואת העונשים שהוטלו על המבקש מזה ועל הנאשמים במקרה ההוא מזה משום פגיעה בעקרון השוויון ובאחידות הענישה. סבור אני שאין בטענות המבקש עילה מספקת למתן רשות לערער בכלל ולמתן רשות לערער בגלגול שלישי בפרט.

אמת נכון הדבר, שעקרון אחידות הענישה נגזר מעקרון השוויון. במשמעותו המצומצמת של עקרון זה מדובר על נאשמים באותה פרשה שנתוניהם שווים ושהוטלו עליהם - ללא צידוק - עונשים שונים. בשלב הבא יכולה להיטען הטענה ששופט אחד הטיל על נאשמים בפרשיות שונות, שנתוניהם זהים, עונשים שונים, או ששופטים שונים באותו בית משפט נהגו כך; בשלב הבא הטענה היא שבתי משפט שונים נוהגים בקני מידה ענישתיים שונים לגבי נאשמים בפרשיות שונות שנתוניהם דומים. ככל שמדובר בטענה כללית יותר הופכת הטענה בדבר הפגיעה באחידות הענישה לטענה בדבר מדיניות הענישה הראויה.

4.כבר בע"פ 348/77 פ"ד לב(1) 517, 518 קבע בית משפט זה שיש להבחין בין נאשמים שהואשמו באותו כתב אישום בביצוע בצוותא של אותה עבירה לבין נאשמים בעבירות דומות שהואשמו במשפטים שונים; על יסוד השקפה זו דחה בית משפט זה בקשות רשות לערער שסבו על רמת הענישה במקרה אינדיבידואלי של עבירות מס ערך מוסף לעומת העונשים שהוטלו במקרים דומים, ראה, למשל, רע"פ 4654/92, תקדין עליון, כרך 92(3) תשנ"ב/ תשנ"ג כרך 92(3) 301. אכן, כפי שנאמר בפסק הדין, נשוא הבקשה שלפני, נקבעת מדיניות הענישה על ידי בית המשפט העליון, העומד בראש הפירמידה המשפטית ולא על ידי פסיקה אינדיבידואלית בענין זה או אחר; השווה: ע"פ 3511/90 וע"פ 3612/90, פ"ד מו(3) תשנ"ב/ תשנ"ג עמ' 781-2; שאם לא כן היה כל בית משפט נדרש בקביעת עונשו של נאשם "ליישר קו" עם כל עונש חמור או קל יותר שנפסק בבית משפט כלשהו, אולי תוך הבאתם בחשבון של ממוצעים סטטיסטיים של העונשים שהושתו על נאשם ע"י שופט בודד, בית משפט מסויים או כלל בתי המשפט, תוך השוואת נתונים אינדיבידואלים בכל תיק, דבר שכלל אינו אפשרי.

מבלי לחוות כל דעה לגבי רמת הענישה בת"פ ירושלים 55/96, סבור אני שהשוואה בין המקרה ההוא והמקרה שלפנינו כלל אינה רלבנטית. הטענה הטיפוסית שהמבקש יכול לעורר בבקשת רשות לערער בגלגול שלישי לגבי העונש היא שבתי המשפט שגזרו את עונשו של נאשם פלוני חרגו באופן משמעותי ממדיניות הענישה, כפי שנקבעה בבית המשפט העליון. לא זו טענת המבקש במקרה שלפני.

לפיכך דוחה אני את הבקשה. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד ובמקום שנקבעו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.