רע"פ 5336/11 עאדל יגמור נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 39201-04-11, כבוד השופט א' כהן ) מיום 2.6.2011, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (ת"ד 2611-09, כבוד השופט א' טטנבוים ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת נזק לרכוש או אדם; עבירה של רשלנות; ועבירה של אי מתן זכות קדימה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 8.6.2008, נהג המבקש במונית בירושלים, נכנס לצומת כאשר האור ברמזור היה אדום, ופגע במכונית אחרת אשר נכנסה לצומת באור ירוק. כתוצאה מהתאונה נחבלה הנהגת במכונית השנייה. ביום 11.7.2010 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר ששמע עדויות ובחן ראיות שהוצגו לו בנוגע לרמזור בצומת בו התרחשה התאונה, דחה בית המשפט את טענת המבקש, שלפיה הנהגת במכונית השנייה היא זו שגרמה לתאונה לאחר שנכנסה לצומת באור אדום. ביום 1.8.2010 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי פסילה, קנס בסך של 2,500 ש"ח, וכן שלושה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים. בגזר דינו התייחס בית המשפט, בין היתר, למדיניות הענישה המרתיעה הנהוגה בעבירות מסוג זה, לעברו התעברותי המכביד של המבקש וכן לנסיבותיו האישיות.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע, כי לא מצא מקום להתערב בקביעות העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט לתעבורה, לאחר שהתרשם מהעדים שהופיעו בפניו. עוד קבע בית המשפט, כי לא מצא מקום להתערב בגזר הדין שהוטל על המבקש, אשר אינו חריג ביחס לנסיבות המקרה.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות בכך שקבעו כי הוא חצה את הצומת באור אדום. לטענתו, עיון בתוכנית הרמזורים, מעלה, כי הנהגת ברכב השני היא זו שנכנסה לצומת באור אדום. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי בתביעה אזרחית שהתנהלה בינו לבין הנהגת במכונית השנייה, נתקבלה גרסתו באשר להתרחשות התאונה. לעניין העונש שהוטל עליו, טוען המבקש, כי מדובר בעונש חמור, שכן עם פסילת רשיונו, הוא יוותר ללא פרנסה. עוד טוען המבקש, כי הקנס שהוטל עליו הינו קנס כבד ביותר לנוכח מצבו הכלכלי הקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה טענה בעלת חשיבות כללית כאמור ומתמקדת אך בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת. מטעמים אלה בלבד דין הבקשה להידחות.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן ישיר מהעדים שהעידו בפניה. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו. פסק דינו של בית המשפט לתעבורה מבוסס ומנומק והמבקש לא הציג טעם חדש אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. טענותיו של המבקש בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו, אף הן דינן להידחות. העונש שהוטל על המבקש הינו עונש הולם בנסיבות המקרה, אשר אינו סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה, ומאזן כראוי בין השיקולים השונים, וביניהם נסיבותיו האישיות, חומרת העבירות שביצע ועברו התעברותי המכביד. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר הבקשה נדחית.