רע"פ 5343/05 מכלוף רווח נ. מדינת ישראל

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, י' כהן וי' אלרון) מיום 5.5.05, לפיו התקבל באופן חלקי ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ז' סאלח) מיום 19.10.04.

2.בית משפט השלום הרשיע את המבקש בהחזקת סם לצריכה עצמית, עבירה לפי 7(א)(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ) וגזר עליו עונש מאסר על תנאי לתקופה של שישה חודשים; קנס בסך של 1,000 ש"ח; ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה חודשים. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי נגד עונש הפסילה אשר הוטל עליו מכוח סעיף 37א לפקודה. מפאת חשיבותו של הסעיף לענייננו, אביאו כלשונו:

37א. שלילת רשיון

(א) הורשע אדם בעבירה לפי פקודה זו או קבע בית משפט כי אדם עבר עבירה כאמור ולא הרשיעו, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש אחר, ובנוסף לסמכותו לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לפסול אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה או מלהחזיק רשיון רכב לתקופה שלא תעלה על חמש שנים, ורשאי הוא, אם הוא סבור שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור, לפסול אותו כאמור לתקופה ארוכה יותר.

(א1) הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 7(ג) סיפה, או קבע בית המשפט כי האדם עבר עבירה כאמור ולא הרשיעו, ואותו אדם הורשע לפני כן בעבירה כאמור או שנקבע לגביו לפני כן כי עבר עבירה כאמור יפסול אותו בית המשפט מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים;אולם רשאי בית-המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לפסול אותו כאמור או להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.

(א2) פסל בית-המשפט אדם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, ואותו אדם נדון גם לעונש מאסר, רשאי בית-המשפט לקבוע כי הפסילה תיכנס לתוקף ביום גמר ריצוי עונש המאסר.

(ב) הורשע אדם בעבירה לפי פקודה זו או קבע בית משפט כי אדם עבר עבירה כאמור ולא הרשיעו, ואותו אדם הוא בעל רשיון מקצוע או עסק או רשיון אחר, ובית המשפט נוכח כי העבירה נעברה אגב עיסוק במקצוע או בעסק או שימוש ברשיון, או שביצועה נתאפשר או הוקל עקב הפעלת המקצוע או העסק או השימוש ברשיון, או שהעבירה נעברה במקום המקצוע או העסק - רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש אחר, לצוות על שלילת הרשיון לתקופה שיקבע, אם הוא סבור שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור.

3.שלוש טענות מרכזיות העלה המבקש בפני בית המשפט המחוזי. ראשית, טען המבקש כי בית משפט השלום, אשר הטיל עליו עונש פסילה מכוח הוראת סעיף 37א(א1) לפקודה, פעל שלא כדין. לטענתו, סעיף קטן זה, העוסק בהרשעה שניה בגין החזקת סם מסוכן, אינו חל על עניינו, שכן בעניינו אין מדובר בהרשעה שניה, אלא בהרשעה ראשונה שכללה שתי עבירות.

שנית, טען המבקש, כי סעיף 37א(א) לפקודה, העוסק בהרשעה ראשונה בגין עבירות סמים "לפי פקודה זו", אינו חל על הרשעה בגין עבירות מכוח סעיף 7(ג) סיפא לפקודה. מסקנה זו מתבקשת, לטענתו, מהעובדה שסעיף 37א(א1) לפקודה מציין במפורש כי הוא חל על הרשעה בגין עבירות לפי סעיף 7(ג) סיפא לפקודה, בתנאי שמדובר בהרשעה שניה. סעיף 37א(א), העוסק גם הוא בהרשעה ראשונה, אינו מזכיר את סעיף 7(ג) סיפא לפקודה במפורש ומכאן ביקש המבקש ללמוד כי הרשעה ראשונה בגין החזקת סם מסוכן אינה יכולה להביא לפסילת רישיון.

לבסוף טען, כי על-פי תכלית הסעיף – שהיא, לטענתו, למנוע אדם המשתמש בסמים לנהוג ברכב, ובכך לסכן את שלום הציבור – אין מקום לפסול את רישיונו של אדם שהורשע בגין החזקת סם מסוכן מקום שאין חשש שהוא עודו משתמש בסם.

4.בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו הראשונה של המבקש וקבע כי לא חל בעניינו סעיף 37א(א1) לפקודה, שכן מדובר בהרשעה ראשונה. באשר לטענתו השניה של המבקש, דחה בית המשפט המחוזי טענה זו וקבע כי סעיף 37א(א) לפקודה חל וכי סעיף 37א(א1) לא בא לשלול את תחולתו של סעיף 37א(א) על עבירות לפי סעיף 7(ג) סיפא לפקודה. כן דחה בית המשפט המחוזי את טענתו השלישית של המבקש וקבע כי לא ניתן, מתוך האמור בפסק דינו של בית משפט השלום, להסיק כי המבקש חדל מלהשתמש בסמים.

חרף דחיית שתי הטענות הנזכרות, קבע בית המשפט כי יש מקום להקל בעונש הפסילה שהוטל על המבקש. זאת, לאור קביעתו כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי סעיף 37א(א1) חל על עניינו של המבקש. להבדיל מסעיף 37א(א1), הקובע עונש חובה של פסילה, סעיף 37א(א) קובע כי עונש הפסילה הוא בשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע כי יש ליתן ביטוי לשוני זה וקיצר את תקופת הפסילה משמונה חודשים לחמישה חודשים בלבד.

5.על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, היא הבקשה שבפניי. בבקשתו התמקד המבקש בשתי טענות. ראשית, טוען הוא כי בית משפט השלום קבע כי הוא אינו משתמש עוד בסמים, ולא היה מקום להתערבות בית המשפט המחוזי בקביעה עובדתית זו. שנית, חזר המבקש על טענתו, לפיה התכלית המונחת ביסוד סעיף 37א היא מניעתית וכאשר אין חשש שהנידון משתמש בסמים, אל לו לבית המשפט לפסול את רישיונו.

6.דין הבקשה להדחות. טענותיו של המבקש מכוונות כלפי הפירוש שנתן בית המשפט המחוזי לדברי בית משפט השלום כי לפי "התרשמותו" המבקש הפסיק להשתמש בסמים. המבקש טוען שמדובר בקביעה פוזיטיבית וכי אל לו לבית המשפט המחוזי להתערב בקביעה זו. אולם, בית המשפט המחוזי דחה את הפירוש שנותן המבקש לדברי בית משפט השלום וקבע, כי "ברור שבימ"ש קמא לא ציין בגזר דינו אלא שמדובר בהתרשמותו". המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהבנת פסק דינו של בית משפט השלום ובמשקל המועט שנתן להתרשמותו.

7.יאמר כבר כאן, שהתרשמותה של הערכאה הדיונית ששמעה את המבקש והתרשם מדבריו יש לה בעיני משקל ואין מקום להקל בה ראש כפי שיובהר בהמשך. עם זאת, אמות המידה המקובלות למתן רשות ערעור שני הינן ידועות. על הבקשה למתן רשות ערעור להעלות שאלה משפטית כללית, בעלת חשיבות ציבורית המשליכה מעבר לעניינו של המבקש (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128) . ברם, טענות המכוונות נגד הפירוש אשר נתן בית המשפט המחוזי לקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, נוגעות אך לעניינו של המבקש, ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור על פי אמות המידה הנזכרות.

8.גם לגופו של עניין איני רואה לקבל את הפירוש שרוצה המבקש ללמוד מפסק דינו של בית משפט השלום. אכן, בית משפט השלום קבע כי "התרשם" שהמבקש חדל מלהשתמש בסמים. כפי שציינתי, יש ליתן להתרשמות זו את המשקל הראוי לה. אולם, קביעה זו צריכה להתפרש על רקע תוצאות פסק הדין והתשובה לשאלה אם מדובר בקביעה פוזיטיבית, כטענת המבקש, או התרשמות גרידא, כהבנת בית המשפט המחוזי, נגזרת משאלה אחרת והיא: כיצד השפיעה התרשמות זו של בית משפט השלום על גזר דינו?

"התרשמותו" של בית משפט השלום שימשה שיקול לעניין קביעתה של תקופת הפסילה. בשל התרשמותו קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק בפסילה לתקופה של שמונה חודשים בלבד. אם נקבל את טענת המבקש, לפיה תכלית הפסילה היא מניעת הסכנה הנשקפת לציבור כשקיים חשש שהנידון עודנו משתמש בסמים, כי אז משמעות קביעתו של בית משפט השלום אינה כי לא קיים חשש שכזה בעניינו של המבקש. נהפוך הוא. לו זו היתה משמעות הדברים כי אז בית משפט השלום היה קובע תקופת פסילה קצרה בהרבה. שכן, בית המשפט אמנם סבר שהיה חייב, מכוח סעיף 37א(א1) לפקודה, לשלול את רשיונו של המבקש ולו לתקופה כלשהי, אך בית המשפט היה יכול להסתפק בתקופה הקצרה משמונה חודשים. בעל כרחך אתה אומר שמשמעות גזר דינו של בית משפט השלום היא, כי קיים גם קיים חשש המצדיק פסילת רישיונו של המבקש, ולו חשש המצדיק פסילה לתקופה של שמונה חודשים. נמצא, שאם אכן התערב בית המשפט המחוזי בקביעתו של בית משפט השלום באשר לחשש הקיים בעניינו של המבקש, התערבותו לא היתה אלא לקולא ולא לחומרא, שכן בית המשפט המחוזי קיצר את תקופת העונש וקבע כי ניתן להסתפק בפסילה לתקופה של חמישה חודשים בלבד. ברי, כי אין לו למבקש להלין על התערבות שבאה להטיב עמו.

9.אוסיף ואעיר, כי המבקש יוצא מנקודת ההנחה כי המטרה היחידה של פסילת רשיון בגין עבירות סמים היא מניעתית והסמכות להטיל עונש זה קיימת אך ורק כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי הנידון עודנו משתמש בסמים. כשלעצמי, איני סבורה בהכרח כי מטרת עונש זה מצומצמת רק להיבט המניעתי. אכן, ניתן להניח כי הרצון לשלול רשיונותיהם של עברייני סמים נובע גם מן הרצון להגן על הציבור מפני נהיגה מסוכנת תחת השפעת סמים (ראו: דברי ההסבר לסעיף 15 להצעת החוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3), תשמ"ח; ע"פ 10322/01 אברהם גבריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 15.7.02)). אולם, ניתן לטעון טענה דומה לגבי עונש מאסר ולומר שמטרתו הינה להרחיק את העבריין מהחברה על מנת למנוע המשך הפגיעה בה. טענה שכזו היא ודאי נכונה, אך היא משקפת רק היבט אחד של התמונה העונשית. עונש המאסר בא לשרת מספר מטרות, ביניהן: גמול, הרתעה, שיקום ומניעה (ראו: ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 18.10.01). עונש הפסילה גם הוא, בדומה ליתר דרכי הענישה, בא להשיג מספר מטרות. מוכנה אני להניח כי השיקול המניעתי בא לידי ביטוי בולט בשיקולי בית המשפט בבואו להטיל עונש זה, יותר מאשר, למשל, בבואו להטיל עונש הקנס. ברם, אין משמעות הדבר כי השיקול המניעתי הוא השיקול היחיד וההכרחי ששוקל בית המשפט, או אפילו השיקול הדומיננטי.

10.בהקשר זה אבקש להעיר כי בשנת 1996 מונתה וועדה בראשות כב' השופט א' גולדברג לצורך בחינת מדיניות בדרכי הענישה ובגזירת הדין. דו"ח הוועדה הוגש בשנת 1997 והמלצות דעת הרוב – שאינן נוגעות במישרין לענייננו – שימשו לאחרונה להכנת תזכיר הצעת חוק. בדו"ח הוועדה ובהמלצות דעת המיעוט יש כדי להטיל אור על השימוש בעונש הפסילה. כך הוצע, כחלק מהמלצות דעת המיעוט, להרחיב את השימוש בעונש הפסילה לכלל סוגי העבירות, בין בתור עונש חלופי (סעיף 4(ב)(4) לנוסח הצעת המיעוט), בין בתור עונש משלים (סעיף 5(3) לנוסח הצעת המיעוט). זאת, בנוסף להמלצת המיעוט לעשות שימוש בפסילה כאמצעי מנע (סעיף 74(1) לנוסח הצעת המיעוט). עונש הפסילה נועד, על-פי ההצעה, לשמש במקרים המתאימים כחלופה למאסר (ראו: סעיף 17 לדעת המיעוט).

פסילת רשיון הנהיגה של העבריין עשויה לשמש כדרך ענישה בדרגה בינונית, קלה מעונש המאסר אך חמורה מקנס כספי. אכן, כאשר עונש הפסילה יכול להשיג את מטרות הענישה כולן, אין הצדקה לשימוש בעונש המאסר. במקרה כזה, השימוש בעונש המאסר יפגע בנידון במידה "העולה על הנדרש", במובן סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

המלצות דעת המיעוט של וועדת גולדברג לא התקבלו אמנם כחלק מהמשפט הפוזיטיבי. ברם, איני רואה סיבה, בהעדר אמירה מפורשת בסעיף 37א לפקודה, לצמצם את השימוש בעונש הפסילה למקרים בהם קיים חשש לשלום הציבור. נהפוך הוא. כאשר ניתן להסתפק בעונש פסילה במקום לעשות שימוש בעונש מאסר בפועל, לא זו בלבד שהדבר ראוי, אלא שמצווים אנו לנהוג כך על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

11.מסקנה זו מתבקשת גם מעיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 37א לפקודה. בעבר, היה נוסח סעיף 37א(א) לפקודה כדלקמן:

37א. שלילת רשיון

(א) הורשע אדם בעבירה לפי פקודה זו או קבע בית משפט כי אדם עבר עבירה כאמור ולא הרשיעו, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש אחר, ובנוסף לסמכותו לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לפסול אותו מלהחזיק ברשיון רכב לתקופה שיקבע, אם הוא סבור שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור (ראו: החוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3), תשמ"ט-1989).

השוני בין הנוסח היום לבין הנוסח הקודם הוא שלפי הנוסח הקודם בית משפט שהיה מטיל עונש פסילה לתקופה כלשהי היה צריך לקבוע תחילה "שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור". לעומת זאת, לפי הנוסח היום (שלשונו הובאה למעלה) דרישה זו קיימת רק אם בית המשפט מטיל עונש פסילה לתקופה העולה על חמש שנים. שוני זה, העולה בבירור מלשון החוק הנוכחי, אינו מקרי. הוא נובע ממעשה מכוון של המחוקק. בדברי ההסבר לחוק לתיקון פקודת הסמים (מס' 4), תשנ"א-1991, נאמר: "לפי גרסה ב' יתוקן סעיף 37א באופן ששלילת רשיון הנהיגה בשל עבירות הקשורות בסמים, לא תהיה מותנית בכך שבית המשפט סבור כי הדבר דרוש להגנת הציבור". בסופו של דבר, גרסה ב' לא התקבלה כלשונה והמילים "אם הוא סבור שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור" לא נמחקו לגמרי. אולם, על-פי נוסח התיקון שהתקבל – והוא הנוסח שבתוקף היום – התנאי "אם הוא סבור שהדבר דרוש להגן על הציבור" מגביל אך ורק את סמכותו של בית המשפט להטיל עונש פסילה לתקופה העולה על חמש שנים. לעומת זאת, ככל שמדובר בעונש פסילה לתקופה של פחות מחמש שנים, התנאי בוטל כפי שהוצע בהצעת החוק. לפיכך, מעיון בלשון החוק ומהשוואתה לנוסח החוק הקודם, ספק בעיני אם הסמכות להטיל עונש פסילה לתקופה של פחות מחמש שנים עודנה מותנית בקיומו של חשש לשלום הציבור. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בדבר, שכן בית המשפט המחוזי קבע כי בעניינו של המבקש קיים חשש כאמור.

12.לבסוף, גם לו היה מקום לבטל את עונש הפסילה שהוטל על המבקש, כי אז היה צורך למצוא תחליף לרכיב זה של גזר הדין. בית משפט השלום קבע מספר עונשים, ביניהם פסילה, כדי ליצור מכלול של ענישה ההולם את חומרת העבירה. לטענת המבקש, הערכאות הקודמות לא היו מוסמכות להטיל עונש פסילה, שכן בעניינו לא קיים חשש לשימוש בסם. טענתו אינה מכוונת אפוא כלפי חומרת העונש, אלא כלפי סוגו . גריעת רכיב הפסילה היתה מחייבת הוספת רכיב עונשי אחר על-מנת לשמור על חומרת העונש הראויה על-פי קביעותיהן של הערכאות הקודמות. משכך, יתכן שביטול הפסילה היה מחייב החמרה בעונש המאסר או עונש הקנס שהוטל על המבקש. המבקש לא התייחס לאפשרות זו בבקשתו ולכן קשה לקבוע תחליף מתאים. מנגד, ביטול רכיב הפסילה כבקשת המבקש, ללא הוספת תחליף, היה יוצר כאמור חוסר איזון. גם מטעם זה דין הבקשה להדחות.

מהטעמים המפורטים כולם, דין הבקשה להדחות.

צו עיכוב ביצוע עונש הפסילה שניתן על ידי ביום 5.6.05 בטל.

המבקש יפקיד, עד ליום 27.10.05, את רשיון הנהיגה שלו במזכירות בית משפט השלום בעכו לתקופה של חמישה חודשים, אשר תחל מיום ההפקדה. מתקופה זו תנוכה כל תקופה שבה הרשיון היה מופקד במזכירות בית המשפט, באם היה מופקד, על-פי פסק הדין של בית משפט השלום.