רע"פ 5450/05 אדיב אבו ראס נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשים ושני נאשמים נוספים, ארבעתם אחים, הוגש לבית-משפט השלום בנצרת כתב אישום, המייחס להם עבירות של פציעה ותקיפה בנסיבות מחמירות.

לפי הנטען בכתב האישום, הגיעו המבקשים ואחרים לביתם של ארבעת המתלוננים בפרשה בכפר עילוט, על רקע ביטול ארוסיהם של המבקש 1 עם בתו של אחד המתלוננים. המבקשים היו מצוידים במקלות ותקפו בצוותא את המתלוננים.

כל הנאשמים הואשמו בתקיפות כאלה או אחרות. חלקם של המבקשים היה המרכזי ביותר. המבקש 1 דקר את אחד המתלוננים באמצעות סכין בחזהו, בזרוע יד ימינו ובכף יד ימינו ואף הכה אותו במקל וגרם לו לחתכים ובהם חתך בחזה באורך של 12 ס"מ, שהצריכו טיפול ותפירה בבית החולים. בה בעת, הכה המבקש 2 את אותו מתלונן באמצעות מקל בראשו וברגלו וגרם לו לפצע בקרקפת עם נפיחות וחבלות ברגלו. כמו-כן, פצעו המבקשים מתלונן נוסף בכך, שהכוהו באמצעות מקלות בראשו ובגבו וגרמו לו פצע בקרקפת שהצריך טיפול ותפירה וכן חבלות נוספות בראשו.

במסגרת הסדר טיעון, תוקן כתב האישום ביחס לנאשמים 3 ו-4 בלבד, אחיהם של המבקשים. בתחילה יוחסה לנאשם מס' 3 עבירת פציעה, כפי שיוחסה למבקשים, ואילו בעקבות התיקון שונה אישומו לעבירת תקיפה בתנאים מחמירים והעובדות תוקנו בהתאם. המבקשים ואחיהם, נאשמים 3 ו- 4 הודו בכתב האישום במסגרת ההסדר.

בית-משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקשים - על-פי הודאתם במסגרת הסדר הטיעון - בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335(1) + (2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בהתאם למוסכם על-פי הסדר הטיעון, התבקש תסקיר של שירות המבחן לגבי המבקשים ולגבי נאשם מס' 4 בטרם יטענו הצדדים לעונש. לאחר הגעת תסקיר שירות המבחן, טענו הצדדים לעונש.

בית-משפט השלום הטיל על המבקשים את העונשים הבאים:

על המבקש 1 : מאסר בפועל למשך 18 חודשים; מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור על עבירה של אלימות מסוג פשע; מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה של אלימות מסוג עוון; קנס בסך 10,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו.

על המבקש 2 : מאסר בפועל למשך 12 חודשים; מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור על עבירה של אלימות מסוג פשע; מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה של אלימות מסוג עוון; וקנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.

כמו-כן, חויבו המבקשים יחד עם שאר הנאשמים ולחוד לפצות את אחד המתלוננים בפיצוי בסך 10,000 ש"ח, מתלונן נוסף בסך של 5,000 ש"ח ואת המתלוננת בסך של 2,500 ש"ח.

לאחר מתן גזר-הדין של בית-משפט השלום בנצרת, אשר חייב את המתלוננים בפיצוי שלושה מתוך ארבעת המתלוננים, הגישה המשיבה בקשה להבהרת גזר-הדין, באופן שיבחן האם במכוון לא הורה בית-המשפט על פיצויו של אחד מארבעת המתלוננים בתיק או שמא מדובר בהשמטה מקרית. בקשת המשיבה התקבלה ובית-משפט השלום ציין, כי רק מחמת טעות בלבד, לא חויבו הנאשמים בפיצוי כל המתלוננים.

לאחר מתן גזר-הדין של בית-משפט השלום, הוחלף ייצוגם של המבקשים והללו הגישו באמצעות בא-כוחם החדש בקשה לחזור מהם מהודאתם בעובדות כתב האישום, שניתנה על-ידי בא-כוחם הקודם. כמו-כן, ביקשו לבטל את כל מה שבא לאחר ההודעה ובעקבותיה. בבקשה העלו המבקשים השגות על תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינם וכן טענו, כי חומר הראיות המצוי בידי המשיבה הינו כללי ואינו מבסס הרשעה. לחילופין טענו המבקשים, כי לא הבינו את ההסדר שהתקבל וכי סברו בטעות, עקב הסבריו של בא-כוחם הקודם, כי בעקבות הסדר הטיעון, יוטל עליהם לכל היותר עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, קנס ומאסר על תנאי, אך לא עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

בית-משפט השלום דחה את הבקשה בקובעו, כי ההליכים בתיק הסתיימו.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בנצרת. בערעורם טענו המבקשים, כי "הובטח להם" על-ידי בא-כוחם הקודם, כי במסגרת הסדר הטיעון יוטל עליהם עונש עבודות שירות ותו לא, וכי על בסיס זה הודו בכתב האישום, מבלי לדעת ומבלי להבין את תכונו. עוד טען בא-כוח המבקשים, כי לנוכח טעות המבקשים, כיוונו המבקשים את טיעוניהם לעונש בהתאם. לו היו יודעים הם, כי הטיעון לעונש נותר פתוח, היו מתגוננים אחרת. אי לכך, טען בא-כוח המבקשים, כי מרשיו לא קיבלו הזדמנות נאותה להתגונן במסגרת הטיעון לעונש.

בד-בבד עם הודעת הערעור, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליהם. בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן-הנשיא נ' ממן) דחה את הבקשה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם ו-א' הלמן) דחה את הערעור על כל חלקיו בקובעו, כי המבקשים היו מיוצגים בהליך שהתנהל בבית-משפט השלום ו"הסדר הטיעון" הוכתב לפרוטוקול במעמדם באופן מפורט וללא כל התחייבות להימנע ממאסר בפועל. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי המערערים נמנעו מלפרט בטיעוניהם מי הבטיח להם, כי העונש ירוצה בעבודות שירות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזרים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי. המבקשים מלינים בבקשתם על חומרת העונש שהושת עליהם. המבקשים טוענים להעדר תמורה עבור הודאתם בכתב האישום ב"הסדר טיעון" ועל כן מבקשים להקל בעונשם.

מנגד, תומכת המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, המבקשים אינם מלינים על כך שבית-המשפט לא קיבל את "הסדר הטיעון" שהוסכם ביניהם לבין המשיבה. הם מלינים, למעשה, על המשיבה, שלא העניקה להם תמורה אודות הודאתם. טענתם כנגד בית-המשפט המחוזי היא על כך, שכיבד את "הסדר הטיעון" שנעשה בין המבקשים לבין המשיבה ועשה כבקשת הצדדים.

דין הבקשה להידחות.

עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיהם של המבקשים, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כמו-כן, כידוע, הלכה היא, כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97

עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , תק-על 97(1) 42; רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4) 17). במקרה שלפני, נוכח חומרת העבירות שביצעו המבקשים, ולאור העובדה, כי אין בענייננו נסיבות מיוחדות, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה שלפני, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינם של המבקשים.

מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. בענייננו עולה, כי באף שלב משלבי ההליך לא הובטח למבקשים, כי יזכו להפחתה בעונש הצפוי על העבירה אותה עברו, אם יודו בעובדות כתב האישום. בנוסף טענת המבקשים, לפיה בא-כוחם הקודם, הבטיח להם, כי במסגרת "הסדר הטיעון" יקבלו עונש שירוצה בעבודות שירות, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ואף נזנחה בשלב זה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.