רע"פ 3005/06 עודה מסעאד נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הרשעתו של המבקש התבססה על כך שהוא בנה, ללא היתר, מבנה בן שתי קומות באזור התעשייה של היישוב חורה. המבנה, כך נקבע, שימש למטרות תעשיה ומסחר, ושוכנה בו נגרייה שהפעיל המבקש. נוכח הרשעתו, נגזר על המבקש לשלם קנס סך 60,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוען של עבירות לפי סעיפים 145, 204 ו-208 לחוק התכנון והבניה, במשך שנתיים.

2.המבקש ערער על גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בגדר הערעור נטען, כי הקנס שהושת עליו הינו כבד יתר על המידה, ושיעורו מתקרב לקנס המרבי הקבוע בחוק. עוד נטען, כי בעת מתן גזר-הדין כבר היה בידי המבקש היתר בניה כדין, ואף מסיבה זו, הקנס שהושת עליו אינו מידתי. לבסוף נטען, כי בגזירת עונשו של המבקש, לא התחשב בית-המשפט בנסיבות בהן בוצעה העבירה, לרבות העובדה שהמבנה נבנה במהירות מפני שהיה צורך דחוף להעביר אליו את עסקו של המבקש - שהוא מטה לחמן של שלוש משפחות, והעובדה שהמבקש נפגע בתאונת עבודה, וכתוצאה מכך, נפגעה הכנסתו.

3.ערעורו של המבקש נדחה, ובית-המשפט (הנשיא י' פלפל, סגנית הנשיא ר' אבידע והשופטת ש' דברת) קבע, כי "הגם שמדובר בקנס לא נמוך ... גובה הקנס הולם בהחלט את חומרת העבירה ... המבנה נבנה ללא היתר בכוונה להשיג יתרון כלכלי [ והמבקש ] מפיק רווחים מהמבנה שבנה לצורך נגריה" (עמ' 3 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי).

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערעור שני. זאת עושה הוא, על יסוד אותן הטענות אשר שימשו אותו בערעורו, עליהן הוא מוסיף את הטענה לפיה קביעתו של בית-המשפט המחוזי – כי הוא הפיק רווחים מהקמת המבנה – הינה בלתי מבוססת, שכן בפני בית-המשפט לא הונחה תשתית עובדתית באשר לרווחים שהניב העסק.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא אך במקרים חריגים בהם מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מגדר עניינו של המבקש. הבקשה שבפני – אשר נוסחה כערעור בזכות לכל דבר ועניין, ועוסקת רובה ככולה בגובה הקנס שהושת על המבקש – אינה מעלה כל שאלה מעין זו, ומסיבה זו בלבד, דינה דחייה. יתרה מכך, חומרת העונש כשלעצמה, אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 5450/05 אדיב אבו-ראס נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 7250/05 משה גרזדה נ' מדינת ישראל ; רע"פ 8997/05 אחמד שיבלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו בעניינו של המבקש.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש, שכן העונש שהושת עליו אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, ואין בו חומרה מיוחדת.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הקנס.