רע"פ 547/21 יקטרינה סטיניק נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה א' ביתן, כב' השופט י' עדן וכב' השופטת ג' שלו ) מיום 23.12.2020 בע"פ 19885-10-20, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום באילת (כב' השופט ש' ברגר ) בת"פ 81565-01-19. הבקשה ממוקדת בטענה כי יש להורות על אי הרשעת המבקשת.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקשת הורשעה על פי הודאתה בעבירת תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ג) בצירוף סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי עובדות כתב האישום, המבקשת שרטה את בן זוגה בידו במהלך מריבה שנגעה למצבה הכלכלי של המשפחה ובכך גרמה לו לחבלות של ממש.

2.

בית משפט השלום קבע כי מתחם העונש ההולם בעניינה של המבקשת נע בין מאסר מותנה לבין 6 חודשי מאסר בפועל, שניתן לרצותם בעבודות שירות. לאחר שלא מצא כי קיימים שיקולים המצדיקים חריגה ממתחם הענישה לחומרה או לקולא, גזר בית המשפט על המבקשת צו מבחן לתקופה של 12 חודשים וכן מאסרים מותנים והתחייבות כספית בסך 2,000 ש"ח.

כמו כן נדחתה בגזר הדין בקשת המבקשת לאי הרשעה. בית המשפט קיבל את עמדת שירות המבחן, שלא המליץ על כך משהעריך כי אין בהרשעה כדי לפגוע בתפקוד המבקשת. נקבע, כי המבקשת אינה עומדת בתנאי הסף שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: הלכת כתב ); כי לא ניתן להצביע על נזק קונקרטי שצפוי לה מהרשעתה ולא מתקיים יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה לנזק הצפוי לה מהרשעתה; וכן כי לא נמצא שהפגיעה בה אינה שקולה לתועלת הציבורית שבהרשעתה.

3.

המבקשת ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. בין היתר, טענה המבקשת כי ראוי היה לבחון את אפשרות אי ההרשעה במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם ולחלופין לחרוג מהמתחם לקולא משיקולי שיקום ולהורות על אי הרשעה.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שעמד על כך שהרשעה נקבעת בשלב הכרעת הדין, הקודם לשלב גזירת הדין וכן על כך שהרשעה ואי הרשעה אינן

סוג של עונש ואינן נמנות על דרכי הענישה וממילא אין לכלול אותן במתחם העונש ההולם. עוד נקבע כי במצב הדברים הקיים הלכת כתב שרירה וקיימת וכן כי אי הרשעה אינה ביטוי להקלה בעונש והיא אפשרית מקום בו שוכנע בית המשפט כי ההרשעה עצמה גורמת לפגיעה משמעותית בנאשם שאינה עומדת בפרופורציה למעשה העבירה. בעניינה של המבקשת נקבע כי אף שמעשה העבירה בנסיבותיו אינו חמור, אין בכך כדי להצדיק את ביטול ההרשעה וכי המבקשת אף לא טענה כי ההרשעה תגרום לה לפגיעה מוחשית כלשהי.

המבקשת לא השלימה עם קביעה זו, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

5.

בבקשתה, טוענת המבקשת כי עניינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינה הפרטי וכן כי מתקיימים שיקולי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור.

במוקד הבקשה, ניצבת הטענה כי יש מקום לעדכון הלכת כתב וזאת נוכח הוראותיו של חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113 לחוק העונשין ). על פי הנטען, תיקון 113 לחוק העונשין, אשר מטרתו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, מצדיק עיון מחדש בתנאים שנקבעו בהלכת כתב לעניין אי ההרשעה, וזאת בשל הקשר ההדוק בין ההכרעה בשאלת אי ההרשעה לבין שיקולי הענישה וקביעת עקרון ההלימה כעקרון המנחה בענישה. נטען, כי בית משפט זה טרם דן בשאלה האם אי הרשעה יכולה להיות רף תחתון של מתחם הענישה או האם ניתן להימנע מהרשעה כחריגה ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום וכן בשאלה האם ראוי לקבוע כי עקרון ההלימה, העקרון המנחה שנקבע בתיקון 113, ינחה את בתי המשפט בבחינת שאלת הרשעתו או אי הרשעתו של נאשם. עוד נטען, כי יש מקום לקיים דיון בהצעה לפיה ביטול הרשעה תהווה אחת האפשרויות העונשיות בעת גזירת הדין, ולא כחריג שבחריגים. בנוסף, נטען כי יש מקום לבחינת האפשרות להחלת עקרון המידתיות גם על שאלת ביטול ההרשעה, שכן במקרים בהם ביטול ההרשעה לצד עונש שיקומי-חינוכי עשוי לשמש כאמצעי שפגיעתו בזכויות החוקתיות פחותה. לתמיכה בעמדה זו הפנה בא-כוח המבקשת למספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים ולמאמרים שדנו בשאלה.

לחלופין, טוענת המבקשת כי יש מקום להיעתר לבקשתה משיקולי צדק. לטענתה, מכלול הנתונים בעניינה מצדיק אי הרשעה והימנעות מכך משום שאינה עובדת בשל סיבות רפואיות, מעוררת תחושה בסיסית של אי צדק.

תגובת המשיבה

6.

בתגובתה, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לעמדת המדינה, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינה של המבקשת ואף לא נגרם לה עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ממילא במקרה דנן אין לטענות השלכה מעשית על סוגיית הרשעת המבקשת משום שהרף התחתון במתחם העונש ההולם שקבע בית משפט השלום בעניינה של המבקשת הוא מאסר מותנה, עונש שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם אי הרשעה וכן משום שבית משפט השלום לא מצא לחרוג ממתחם העונש ההולם בעניינה.

לעמדת המשיבה, טענת המבקשת לפיה יש מקום לבחון את ביטול ההרשעה במסגרת קביעת מתחם הענישה בהתאם לעקרונות שהותוו בתיקון 113 לחוק העונשין אינה עולה מלשון החוק ומתכליתו והיא אף נדונה ונדחתה לאחרונה ברע"פ 3195/19 אגוזי נ' מדינת ישראל (4.7.2019) (להלן: עניין אגוזי )). עוד טענה המשיבה כי לאמיתו של דבר, העמדה המוצגת בבקשה משמעה ביטול הלכת כתב וויתור על הדרישה להוכחת קיומו של נזק קונקרטי, הצעה שנדונה בעבר בבית משפט זה לאחר חקיקת תיקון 113 לחוק העונשין, ונדחתה לגופה ואין לשוב ולהידרש אליה (רע"פ 3589/14 לוזון נ' מדינת ישראל (10.6.2014); רע"פ 5261/18 דוידוף נ' מדינת ישראל (12.7.2018) (להלן, בהתאמה: עניין לוזון ו- עניין דוידוף ).

לבסוף טענה המשיבה כי אין מקום לביטול הרשעת המבקשת משיקולי צדק, משאין עניינה עומד בתנאי הנזק הקונקרטי. בתוך כך עמדה המשיבה על כך כי לראשונה כעת טוענת המבקשת לפגיעה שעלולה הרשעתה לגרום לדימויה העצמי ולנסיונותיה העתידיים למצוא תעסוקה, טענות שיש לדחותן משהועלו כעת לראשונה ומשום שאין בהן כדי לבסס קיומו של נזק קונקרטי, כנדרש.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה באה בגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". חרף טענות המבקשת, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינה הפרטי ואף אין חשש כי דחייתה תגרום לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6485/20 ביטון נ' מדינת ישראל (11.1.2021) (להלן: עניין ביטון )).

8.

בהלכת כתב בא לידי ביטוי העקרון הבסיסי במשפט הפלילי לפיו משהוכח כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, יורשע בביצוען. חריג מובהק לכלל זה, משיקולי מדיניות, מצוי עניינם של קטינים, לגביהם יסתיים שלב הכרעת הדין בקביעה האם ביצעו את העבירה, שאז יחליט בית המשפט אם להרשיעם רק לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניין (סעיפים 21 ו-24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971)). על פי ההלכה, אי הרשעה אפשרית ביחס לנאשמים בגירים מקום בו ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה (ראו גם: עניין ביטון , פסקה 10). בענייננו, נטען כי יש לסטות מהלכת כתב , ולמעשה לבטלה, לא לראות עוד באי הרשעה חריג, ולקבוע כי ניתן לבחון אפשרות אי הרשעה במסגרת קביעת מתחם העונש.

9.

כפי שציינה המשיבה, בית משפט זה דן לא פעם בטענות נגד הלכת כתב ומצא לדחותן, גם לאחר חקיקתו של תיקון 113 לחוק העונשין . כך, לאחרונה בהחלטתי בעניין אגוזי נדחו טענות דומות ביחס להכללת אי ההרשעה במתחם הענישה או לקביעתה במסגרת חריגה ממתחם העונש ההולם. שם עמדתי על כך כי אי הרשעה אינה אחת מדרכי הענישה אלא היא שאלה עצמאית הנבחנת לאור תנאי הלכת כתב , והדברים באו לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט קמא שהדגיש כי " במשפטו של נאשם בוגר, הרשעה נקבעת בשלב הכרעת הדין, שהוא כידוע קודם לשלב העונש. מתחם העונש ההולם נקבע במסגרת גזר הדין [...] הרשעה איננה סוג עונש וכך גם אי הרשעה ".

כך, נדחתה בפסיקת בית משפט זה הטענה כי ראוי לבטל את הדרישה לקיומו של נזק קונקרטי (ראו, למשל עניין לוזון ) וכך נדחו גם טענות ביחס לפגיעה תיאורטית, לנזק עתידי או לפגיעה בדימוי העצמי כבאים בגדר תנאי הלכת כתב (עניין דוידוף , פסקה 5 והפסיקה המוזכרת שם).

10.

זאת ועוד, לטענות שמעלה המבקשת אין נפקות מעשית בעניינה, שכן, מתחם העונש ההולם שנקבע, שבתחתיתו עונש מאסר מותנה, אינו יכול להילוות לאי הרשעה ובית משפט השלום לא ראה לנכון לחרוג ממתחם הענישה בעניינה. טעם, אשר לבדו מצדיק דחיית הבקשה (ראו והשוו: עניין אגוזי , פסקה 9).

11.

לפיכך, ולאור המקובץ לעיל לא מצאתי כי הטענה לפיה ראוי לסטות מהלכת כתב – הלכה מושרשת במשפט הפלילי בישראל שבית משפט זה חזר עליה פעמים רבות גם בשנים האחרונות – מצדיקה בענייננו מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

12.

אף בטענה כי שיקולי צדק מחייבים מתן רשות ערעור לא מצאתי ממש. ככלל, טענות הנוגעות לאופן יישומם של המבחנים להימנעות מהרשעה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור (עניין ביטון , פסקה 9). לכך יש להוסיף את העובדה כי שירות המבחן לא המליץ להימנע מהרשעת המבקשת ולא העריך כי הרשעה תפגע בהמשך שיקומה. בהתחשב באמור וכן בעובדה כי המבקשת לא הוכיחה קיומו של נזק קונקרטי, לא מצאתי כי דחיית הבקשה תגרום לאי-צדק מהותי.

13.

סוף דבר, הבקשה נדחית.