רע"פ 5478/08 יחיא כעביה נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת (פ' 1755/07) בגין עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ועבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

כתב האישום נוגע לתקופה ממושכת של כשנה, במהלכה היו המבקש והמתלוננת שניהם סטודנטים בבית הספר לסיעוד במרכז הרפואי העמק בעפולה. על פי המתואר, המבקש, שהיה ככל הנראה מאוהב במתלוננת ורצה בה כחברה, הטריד את המתלוננת ואף איים עליה באופן תדיר במשך תקופה זו. זאת, על אף נסיונותיה לפנות אליו בעצמה ובאמצעות אחרים, לרבות באמצעות אבי המבקש, ולהבהיר לו כי התנהגותו גורמת לה אי נוחות ואף מאיימת עליה. כך למשל, המבקש התקשר אל המתלוננת באופן תדיר ובמשך כל שעות היום והלילה. הוא חרט על גופו חריטות שונות לרבות שמה של המתלוננת, צילם זאת וביקש להראות לה את התמונות ומשסירבה היא לראות את התמונות הראה אותן לחברותיה. הוא שלח לה הודעת טקסט מאיימת בה הבהיר כי אם תסרב להיפגש איתו במועד מסוים יפגע בה. ואף איים כי יתאבד במידה ולא תענה לאהבתו ואף התקשר אל תחנת המשטרה בעפולה לדווח כי המתלוננת זקוקה לעזרה וביקשה כי שוטרת תתקשר אליה.

ביום 11.9.2007 לאחר שהגיעו המבקש והמשיבה להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום, הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום המתוקן. לפיכך, קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' יונג-גפר ) כי המבקש ביצע את העבירות שיוחסו לו אך דחה את המשך הדיון לצורך קבלת תסקיר משירות המבחן בענין המבקש, לרבות בשאלת ההרשעה.

בהתאם להחלטה הגיש שירות המבחן תסקיר ותסקיר משלים בעניינו של המבקש. התסקירים שנתקבלו היו חיוביים בעיקרם וכללו את התרשמות שירות המבחן כי המבקש נוטל אחריות על מעשיו תוך שהוא מבין כי פגע במתלוננת ומתחרט על כך. כן עלה כי למבקש הפרעת אישיות גבולית. עם זאת צוין כי משיחה עם המתלוננת עלה כי זו פוחדת מנקמה מצד המבקש, עצובה ומפוחדת וחשה כי קולה אינו נשמע. המלצותיו של שירות המבחן היו כי המבקש יועמד בפיקוח צו מבחן ויוטל עליו ביצוע של שירות לטובת הציבור. בענין ההרשעה הומלץ כי מאחר ומ דובר בעבירה ראשונה, ומאחר ולדבריו תמנע ממנו הרשעתו את המשך לימודיו ותעסוקתו בתחום הסיעוד, יימנע בית המשפט מלהרשיע את המבקש.

ביום 18.3.2008, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט בחן את תסקירי שירות המבחן, אך בחן גם את הצהרת הנפגעת שהגישה המתלוננת בה סיפרה היא על הקשיים שנגרמו לה עקב מעשיו של המבקש ועל כך שאף היום חשה היא בפחד לצאת מביתה וסובלת מסיוטים. לאחר שבחן את הדברים קבע בית המשפט כי בנסיבות הענין ועל אף המלצת שירות המבחן, אין מקום להימנע מהרשעתו של המבקש. זאת, בהתחשב בחומרת התנהגותו של המבקש אשר הטריד את המתלוננת פרק זמן ממושך וגרם לה לפגיעה ממשי. כמו כן ציין בית המשפט כי הפגיעה הנטענת בעתידו המקצועי של המבקש לא הוכחה באופן ממשי בפניו או אף בפני שירות המבחן, וכי מכל מקום אף אם תתקיים הגבלה חלקית על עתידו המקצועי, אין זו תוצאה בלתי סבירה בנסיבות הענין ואין היא מצדיקה הימנעות מהרשעה.

בענין העונש קבע בית המשפט כי אומנם יש לקבוע עונש ממשי, אולם בהתחשב בנסיבות המקלות העומדות לטובת המבקש והתקופה שבילה כבר במעצר ובמעצר בית אין למצות עימו את הדין. משכך השית עליו בית המשפט עונש של 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. כמו כן נקבע כי המבקש יועמד בפיקוח קצין מבחן לתקופה של 24 חודשים וכן שישלם למתלוננת פיצוי בסך 10,000 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"א 128/08) על ההרשעה בדין בלבד. נטען, כי בית משפט השלום שגה משלא התחשב בנסיבותיו המיוחדות של המבקש, הודאתו הכנה והאמיתית בהזדמנות הראשונה, החרטה שהביע והתקופה ששהה כבר במעצר ובמעצר בית. כן נטען כי עצם ההרשעה גורמת לפגיעה מהותית במבקש היות ותחסום בפניו כל אפשרות להמשיך בלימודיו או לעסוק בעתיד בתחום הסיעוד ובכך מונעת ממנו כל אפשרות שיקום, כפי שאף עולה מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו.

ביום 27.5.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' הווארי וכבוד השופטות א' הלמן ו ש' אטרש ) בגדרו דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וקבע כי אין מ דובר היה במעידה חד פעמית אלא במסכת מתמשכת של הטרדות שאף לא הופסקו ביוזמת המבקש. משכך, בהתחשב בזה שהכלל הוא כי יש להרשיע אדם משנקבעה אחריותו בפלילים ואך במקרים חריגים יימנע מכך בית המשפט, ובהתחשב אף בכך שאף בפניו לא הובאה כל ראיה כי השלכות ההרשעה על עתידו של המבקש הן כה קיצוניות, דחה בית המשפט כאמור את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. בגדר הבקשה חוזר בא כוח המבקש על הטענה כי שגו הערכאות שקדמו לי משלא לקחו בחשבון מספיק את הפגיעה החמורה בעתידו של המבקש עקב ההרשעה ובכך חרגו הם מן ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3), 337 (1997) (להלן: הלכת כתב ). כן טוען הוא כי מן המפורסמות הוא כי אח מוסמך המגיש מועמדותו לבית חולים ממשלתי נדרש להיות נטול כל עבר פלילי בכדי שמועמדותו תישקל ומשכך הפגיעה בעתידו של המבקש במידה ותיוותר הרשעתו על כנה אינה טעונה הוכחה. לתמיכה בטענתו זו צרף הוא אף מכתב מאת שירות התעסוקה לפיו קובעים הנהלים כי לא יתקבל לעבודה במשרד הבריאות או בגוף שבחסותו כל מועמד אשר הורשע בדין.

מנגד, טוענת באת כוח המשיבה כי אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור. זאת, הן בשל כך שהמקרה אינו מצביע על כל סוגיה המצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית והן לגופו של ענין. לשיטתה, העבירות בהן הורשע המבקש הינן חמורות ואין מתקיימות בעניינו נסיבות חריגות ויוצאות דופן שיש בהן להצדיק הימנעות מהרשעתו כנדרש ב הלכת כתב . בענין הפגיעה הנטענת בעתידו של המבקש, טוענת באת כוח המשיבה כי שיקולים אלו נלקחו בחשבון על ידי הערכאות הקודמות וכי אין בטענותיו או במסמך שצרף כדי להוכיח שמ דובר

ב"מכת מוות" לעתידו המקצועי של המבקש אלא לכל היותר להראות כי יתכן ותוגבל העסקתו במוסדות ציבוריים. תוצאה זו לשיטתה אינה חריגה במידה המצדיקה הימנעות מהרשעתו של המבקש בנסיבות הענין.

עיינתי בבקשה לרשות ערעור, בתגובה לה ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). אין הבקשה לרשות ערעור דנן מעלה כל סוגיה שכזו ודי בכך לדחותה.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה לרבות הטענה שהיה על בית המשפט להימנע מהרשעה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.7.2008)). אף טעם זה די בו על מנת לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. הכלל הוא כי אדם שהוכחה אשמתו יורשע בדין אלא במקרים חריגים ביותר בהם הנזק לאדם במישור האישי הינו כה רב עד כי הוא מכריע את אינטרס הציבור בהרשעתו. הלכת כתב

קובעת שני גורמים שיש לבחון לענין קבלת ההחלטה להימנע מהרשעה. ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בסיכויי השיקום של הנאשם ושנית, נדרש כי סוג העבירה ונסיבותיה יהיו כאלו אשר יאפשרו ויתור על ההרשעה מבלי שיפגע הדבר בשיקולי הענישה האחרים. לא ניתן לומר כי כך הוא בענין דנן. אין צורך להכביר מילים על חומרת מעשיו של המבקש. אין ענייננו במקרה חד פעמי שנבע מחוסר שליטה רגעי של המבקש. כתב האישום מתאר מסכת ארוכה של הטרדות ואיומים, אשר נמשכו ואף החריפו על אף ניסיונות המתלוננת בעצמה ובאמצעות אחרים להפציר במבקש שיחדל ממעשיו תוך שהיא מבהירה לו את הפגיעה שגורמים לה מעשים אלו. מה גם שמעשיו של המבקש נפסקו רק מעת שהתערבה המשטרה בענין ולא מיוזמתו הוא. בנסיבות אלו ברור הנזק שגרמו מעשיו של המבקש למתלוננת, נזק אשר סימניו נותרו בה ככל הנראה עד היום. לא שוכנעתי אף כי הפגיעה הנטענת בעתידו המקצועי של המבקש הינה כה גורפת ומוחלטת כשם שמנסה בא כוחו לטעון. אין ספק אמנם כי הרשעה בפלילים עלולה להעמיד קשיים ומגבלות מסוימים על עתידו המקצועי של המבקש, אך כשבוחנים פגיעה זו בפרספקטיבה של מעשיו, מקובלת עלי מסקנת הערכאות שקדמו לי, כי אין בכך משום הצדקה מספקת להימנע מהרשעתו.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.