רע"פ 5494-24 רע"פ 5494-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא י' עדן, השופט ע' כהן והשופט י' ליברדו) ב-עפ"ג 64874-03-23 מיום 5.6.2024 בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופט א' כהן) ב-ת"פ 20693-02-20 מימים 14.9.2022 ו-12.2.2023 בהתאמה.

1.על פי המתואר בכתב האישום, המבקש ועבד אל רחמן אלבטיחאת (להלן: עבד) קשרו קשר לביצוע פשע של גניבת רכב בתחום מדינת ישראל והעברתו לשטחי הרשות הפלסטינאית. ביום 19.1.2020 בסמוך לשעה 23:50, השניים גנבו בצוותא חדא רכב שחנה בחניון תת קרקעי בבאר שבע. בנוסף, המבקש נהג ברכב כשהוא ללא רישיון נהיגה בתוקף. בשל מעשים אלה, למבקש יוחסו עבירות של קשירת קשר לעשות פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); גניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק; ונהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

2.בתום הליך הוכחות, בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. על סמך מכלול הראיות והעדויות, ובכללן עדות המתלונן וסרטון מצלמות אבטחה מהחניון, למול גרסתו רצופת הסתירות של המבקש, נקבע כי הוא היה מודע לכך כי הוא שותף לגניבת הרכב, או לכל הפחות חשד בכך.

3.בגין הרשעתו, נגזר על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל. בנוסף על כך, הופעל עונש מאסר על תנאי של 7 חודשים אשר היה תלוי ועומד נגדו ב-ת"פ 53177-02-16, ונקבע שמתוכו 4 חודשים ירוצו בחופף ו-3 חודשים במצטבר; וכך גם הופעל עונש מאסר על תנאי של 6 חודשים אשר היה תלוי ועומד נגדו ב-ת"פ 2019-03-17 מתוכו ירוצו 4 חודשים בחופף ו-2 חודשים במצטבר. באופן שסך הכל על המבקש לרצות עונש של 17 חודשי מאסר בפועל.

4.ערעור לבית המשפט המחוזי ביחס להרשעת המבקש בעבירה של קשירת קשר לעשות פשע וגניבת רכב – נדחה ברוב דעות. שופטי הרוב שבו וחיזקו את מסקנת בית משפט השלום כי מסכת הראיות לחובת המבקש, ובמיוחד סרטון מצלמות האבטחה מהחניון, מלמדת כי המבקש היה מודע לכך שהוא נוטל חלק בגניבת הרכב. מנגד, שופט המיעוט ציין בהתייחס לנסיבות האירוע כדלקמן: "אין מסקנתי עולה כדי קביעה פוזיטיבית שלא קם במערער אותו חשד אישי סובייקטיבי, אלא כי קיים ספק ביחס לכך".

ערעור המבקש על גזר דינו – נדחה פה אחד, תוך שצוין כי העונש שנגזר על המבקש הוא "קל למדי".

5.מכאן הבקשה שלפניי. במוקד הבקשה, נטען כי ערכאות קמא שגו ולא קבעו כנדרש את התקיימות "המישור החפצי" הדרוש להרשעתו. עוד נטען בבקשה, כי ההתנהלות "החריגה", כלשון המבקש, של ב"כ התביעה בחקירתו הנגדית בבית המשפט מצדיקה קבלת טענה של הגנה מן הצדק. המבקש מוסיף ומלין על כך שעבד לא העיד במשפטו, תוך שנטען כי יש לזקוף זאת לחובת התביעה וראיותיה.

6.חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, היא נטועה הלכה למעשה בדל"ת אמות עניינו הפרטני, ואינה מעוררת חשש לעיוות דין או אי-צדק מהותי, ומשכך דינה להידחות (רע"פ 7901/23 אמסלם נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (7.4.2024)).

7.תחילה יודגש כי חלק מטענות המבקש מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של ערכאות קמא, אשר בקביעות אלו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, קל וחומר במסגרת "גלגול שלישי" (רע"פ 5649/24 נבו נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (11.7.2024)).

8.אשר לסוגיית "המישור החפצי", כלשון המבקש. סוגיה זו, לא נטענה במלוא עוזה בבית המשפט המחוזי, לא כל שכן באופן כה נרחב בו היא ניצבת במוקד הבקשה שלפניי. כפי שנקבע לא אחת, הליך של בקשה למתן רשות ערעור אינו בגדר "מקצה שיפורים", ובכך די בכדי לדחות רכיב זה בבקשה (רע"פ 6659/23 דוראני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (13.9.2023)). מכל מקום, גם לגופה של סוגיה, ניכר כי צבר הראיות לחובת המבקש ממלא כנדרש את דרישות "המישור החפצי" ולכל הפחות, מכוח "כלל הצפיות".

9.אף לעניין יתר טענות המבקש איני מוצא ממש. כך גם טענתו בהתייחס לאי-העדת עבד במשפטו נדונה ונדחתה בבית המשפט המחוזי, ואיני מוצא לנכון להתערב בכך. בהקשר זה, לא די במחלוקת שהתגלעה בין חברי המותב בבית המשפט המחוזי, כשלעצמה, כדי להוות עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 5243/23 שמאייב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (17.7.2023)). כך גם, אין בטענות המבקש על התנהלות באת-כוח המשיבה כדי להצדיק סעד מכוח "הגנה מן הצדק", השמור לנסיבות חריגות בלבד, שאינן מתקיימות בענייננו (רע"פ 8334/23 שטרק נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (29.11.2023)).

10.אשר על כן, הבקשה נדחית.