רע"פ 7901-23 רע"פ 7901-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ד' מרשק מרום, השופט העמית י' צלקובניק והשופט ד' ארד-אילון) ב-ע"פ 26353-03-23 מיום 28.8.2023, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט א' כהן) ב-ת"פ 29414-02-20 מיום 2.10.2022.

2.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת, לאחר שביום 30.8.2018 בשעה 2:58 לערך, נהג ברכב באזור באר יעקב, תוך שהוא מחזיק בתא הכפפות סכין מתקבעת בעלת להב של כ-10 ס"מ "לצורך הגנה עצמית מתוך חשש להימצאותו בפיגוע", כלשון כתב האישום.

3.לאחר ניהול הליך הוכחות, בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו. במוקד הכרעת הדין ניצבה טענת המבקש לפיה יש לפסול את הסכין כראיה ולזכותו בהתאם, משזו הושגה אגב עיכוב רכבו ותשאולו שנעשו, לטענתו, שלא כדין.

במישור העובדתי, נקבע כי משעדותו של השוטר שערך את החיפוש ברכב (להלן: השוטר) לפני בית המשפט נמצאה מהימנה, יש לראות בה ובדוח פעולה שערך (ת/1) (להלן: הדוח) כתשתית שעל בסיסה ייבחן המקרה. מהדוח עולה כי השוטר ופקח נוסף שעבד עמו הקימו מחסום בכניסה לבאר יעקב. כאשר רכב ובו המבקש וחברתו הגיע למחסום, השוטר סימן לו לעצור ושאל "האם הכל תקין ומהיכן הם מגיעים". בד בבד, המבקש החל לנסוע והשוטר אמר לו לעצור בצד. או אז, השוטר שאל את המבקש ואת חברתו "האם יש משהו שלא צריך להיות ברכב", אך הלה השיב בשלילה. השוטר התרשם כי המבקש נראה "לחוץ", כלשון הדוח, תוך שהוא מריח סם מכיוון הרכב. לאחר שביקש מהשניים לצאת מהרכב על מנת שיוכל לערוך בו חיפוש, השוטר שאל את המבקש אם יש ברכב "משהו שלא צריך להיות". המבקש השיב כי חברתו "עישנה ג'וינט אחד לפני שיצאנו מהבית וזהו אין לנו כלום", ואמר לשוטר כי הוא לא יכול לערוך חיפוש מבלי שתינתן הסכמתו. השוטר הבהיר בתגובה כי הוא רשאי לחפש לאחר שהריח סם. בחיפוש שערך השוטר נתפסו, בין היתר, הסכין מושא כתב האישום ונייר מגולגל ובו חומר החשוד כסם.

על רקע זה, בית משפט השלום קבע כי לא נפל פגם בעיכוב המבקש, בתשאולו או בחיפוש שנערך ברכבו, כך שאין הצדקה לפסול את הסכין כראיה. נומק, כי המשטרה רשאית להקים מחסום במרחב הציבורי ולעכב יושבי רכב "על מנת לעמוד על טיבם", וזאת מכוח הוראות סעיפים 3 ו-5 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה). בהמשך לכך, נקבע כי לא נפל פגם בנסיבות המקרה דנן בעצם הקמת המחסום, או בכך שהמבקש עוכב ותושאל. עוד צוין כי לנוכח נסיעת המבקש לאחר שהשוטר ביקשו לעצור בפעם הראשונה; ריח הסם שעלה מהרכב; והעובדה שהמבקש נחזה לשוטר כמצוי בלחץ – בוסס חשד סביר בעניינו ולא נפל פגם בחיפוש שנערך ברכב. לבסוף, הודגש כי אף אם היה נמצא פגם בעצם עיכוב המבקש ותשאולו, הרי שאין מדובר בפגם משמעותי המצדיק את פסילת הסכין כראיה.

4.בגזר הדין, בית משפט השלום עמד על הערך החברתי שנפגע כתוצאה ממעשה המבקש, על מדיניות הענישה הנוהגת, ועל נסיבות ביצוע העבירה – וקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו הוא בין מאסר מותנה שלצדו ענישה נלווית, לבין 5 חודשי מאסר בפועל. בגדרי המתחם, ניתנה התייחסות, בין השאר, להיות המבקש נעדר עבר פלילי ולחלוף הזמן. בראי מכלול הנסיבות הצריכות לעניין, נגזר על המבקש עונש של 3 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור את העבירה שבה הורשע, למשך שנתיים ותשלום קנס כספי בסך 2,500 ש"ח.

5.ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי שהופנה כלפי הכרעת הדין – נדחה. נקבע, בהיעדר מחלוקת בין הצדדים, כי המשטרה רשאית להקים מחסום במרחב הציבורי. כן נקבע כי השוטר פעל כדין כשערך בירור כללי עם המבקש, תוך שהקפיד על שמירת זכויותיו. הודגש, כי למעשה המבקש הוא שהסלים את האירוע, בעצם כך שבמקום להשיב לשאלת השוטר, הוא בחר להתחיל בנסיעה. בנסיבות אלה, מתבקש שתידלק "נורת אזהרה בליבו של השוטר", כלשון בית המשפט המחוזי. לכך התווספה העובדה שהמבקש נראה "לחוץ" כשהשיב לשאלת השוטר בדבר קיומו של דבר מה ברכב שלא אמור להיות בו, וכן ריח הסם שהשוטר הריח. על בסיס זאת, נקבע כי גובש קיומו של חשד סביר המקים סמכות לעריכת חיפוש ברכב. אומנם, צוין כי השאלות שהשוטר הפנה למבקש לעניין קיומו של דבר מה ברכב הן בעלות פוטנציאל מפליל, וככאלה, הן מחייבות את אזהרת המבקש כי תשובתו עשויה לשמש ראיה נגדו בבית משפט; אך יחד עם זאת, נקבע כי העדר אזהרה בנסיבות אלו אינו מוביל לפסלות הסכין כראיה – בין היתר, בהתחשב "בעוצמה המינורית של הפגם הנטען", בכך שהשוטר פעל בתום לב ובעובדה שמדובר בראיה חפצית שלא נמצאה כתוצאה מהפגם הנטען.

6.מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה המבקש טוען בהרחבה כי מתעוררת סוגיה עקרונית בדבר סמכות המשטרה לעכב נוסעי רכב במחסום לתכלית של אכיפה פלילית כללית וללא חשד סביר לביצוע עבירה. בכלל זאת, נטען כי הערכאות קמא הרחיבו את הפרשנות שניתנה לסעיפים 3 ו-5 לפקודת המשטרה כמקור להפעלת סמכות עיכוב, באופן שפוגע באופן בלתי מידתי בזכויות הפרט; כי מגולם בכך "כרסום מסוכן" בעקרון חוקיות המינהל; וכי מעצם קיומם של מקרים שבהם המחוקק העניק סמכות ייחודית לביצוע עיכוב ועריכת בדיקה "אקראית", ניתן ללמוד שהכלל הוא שאין למשטרה סמכות גורפת לעכב אנשים לצרכי אכיפה כללית. המבקש מוסיף וטוען כי ההיתר שניתן בפסקי דינם של הערכאות קמא לעכב אזרחים באופן אקראי לשם עריכת תשאול, מוביל לשרירותיות ו"להשתרבבותם של שיקולים מפלים" בהפעלת סמכויות אכיפה. לבסוף, נטען כי הפגם שנפל בעצם עיכוב נוסעי הרכב במחסום, מצדיק את פסילת הסכין שנתפסה ברכב כראיה.

7.לטענת המשיבה, נסיבות הבקשה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. בתוך כך, נטען כי הסוגיה העקרונית שלה טוען המבקש אינה מתעוררת כלל, שכן, הלה הסכים לפני בית המשפט המחוזי כי הייתה סמכות להקים את המחסום. עוד נטען כי בהתאם לקביעת הערכאות קמא, אף אם נפל פגם בעצם תשאול המבקש ועיכובו, הרי שזה לא מביא לפסילת הסכין כראיה, וכי המבקש ממילא הודה בחקירתו בהחזקת הסכין. אי לכך, הדיון בסוגיות הנטענות בבקשה אינו נדרש לשם הכרעה בשאלת הרשעת המבקש. גם לגופם של דברים המשיבה סבורה כי די בהסמכה שבסעיפים 3 ו-5 לפקודת המשטרה כדי לאפשר שיח מעין זה שבוצע עם המבקש.

8.בתשובתו לתגובת המשיבה, המבקש מבהיר כי הוא אינו כופר בסמכותה של המשטרה להקים מחסומים בדרכים, אלא טענתו היא כי הסוגיה שמתעוררת נוגעת לסמכות לעכב אזרחים באותו מחסום. כמו כן, הודגש כי יש לראות בענייננו כמקרה שבו הופעלה סמכות אכיפה של "עיכוב" המחייבת הסמכה בחוק לנוכח פגיעתה בזכויות. עוד עומד המבקש על כך שטענת המשיבה בדבר הודאתו מועלית לראשונה במסגרת תגובתה לבקשה דנן.

9.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובתשובת המבקש לתגובה – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

רשות ערעור ״בגלגול שלישי״ תינתן במקרים נדירים בלבד המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, כאשר מתעוררים בנסיבות העניין שיקולי צדק ייחודיים או כשנגרם עיוות דין (רע"פ 9045/23 אספור נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.3.2024)). הבקשה דנן אינה נמנית על מקרים חריגים אלה.

10.הלכה למעשה, הדיון בשאלות המועלות בבקשה אינו נדרש למתן הכרעה בסוגיית הרשעתו של המבקש. זאת, שכן, הערכאות קמא קבעו כי אף אם נפל פגם בהתנהלות השוטר בעניינו של המבקש, אין מדובר בפגם המצדיק את פסילת הסכין כראיה. לפיכך, הבקשה מתמצית ליישום פרטני על נסיבות המקרה דנן של סעיף 56א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ודוקטרינת הפסלות הפסיקתית שנקבעה לראשונה ב-ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006). משאלו הם פני הדברים, המדובר ביישום של דוקטרינות וכללים מושרשים על מקרה ספציפי, ועל כן הטענות המועלות בבקשה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 2187/24 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (19.3.2024)).

11.לאמור אוסיף כי בחנתי את האופן שבו יישמו הערכאות קמא את הדין הרלוונטי לפסילת ראיות על עניינו של המבקש. הללו עמדו כיאות על מכלול השיקולים הרלוונטיים, כפי שהותוו בהלכה הפסוקה, כך שלא מצאתי כי נפל פגם במסקנתם או בהנמקותיהם – על אחת כמה וכמה לא כזה המעורר חשש לעיוות דין או מצדיק דיון ב"גלגול שלישי". ויודגש, כי הדברים אמורים אף מבלי להידרש לטענת המשיבה, בדבר הסכמת המבקש לפני בית המשפט המחוזי לקיומה של סמכות להקמת המחסום, ובאשר לסוגיות שניצבו במוקד פסק הדין – וזאת הגם שנדמה שיש ממש בטענה זו.

12.סוף דבר: הבקשה נדחית.