רע"פ 2187-24 רע"פ 2187-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ד' מרשק-מרום, השופט העמית י' צלקובניק והשופט ע' דרויאן-גמליאל) ב-ע"פ 10559-09-23 מיום 5.2.2024, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (הנשיא מ' מזרחי) ב-ת"פ 54976-09-20 מימים 1.12.2022 ו-4.7.2023, בהתאמה.

2.בתמצית יתואר, כי על פי כתב האישום המתוקן בשנית, המבקשת הועסקה כסייעת בגן-משפחתון המיועד לתינוקות ופעוטות בני 10 חודשים עד 3 שנים. במספר הזדמנויות, המבקשת תקפה את ילדי הגן, בין היתר, על ידי משיכתם; הכאה בידם; ובאמצעות הושבתם בכיסאות האוכל לפרקי זמן ארוכים שנמשכו בין 20 דקות לשעתיים. כל זאת, באופן שבחלק מהמקרים גרם להם למכאוב.

בגין מעשים אלו, יוחסו למבקשת שלוש עבירות של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ושלוש עבירות של תקיפת קטין בידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק.

3.בית משפט השלום הרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה לאחר שמיעת ראיות, תוך שהוא מנה מספר הסתייגויות ביחס לתיאור המעשים בעקבות צפייתו במצלמות האבטחה. נקבע, בין היתר, כי הושבת הילדים על כיסא למשך זמן ניכר בלא תכלית, מגבשת את יסודות עבירת התקיפה לפי סעיף 378 לחוק, שכן, מדובר בהפעלת כוח "בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין" על גופם. בהקשר זה הוסף כי יש לדחות את טענת המבקשת בדבר "זוטי דברים" מאחר שעיון במצלמות מלמד כי "מעשיה חלפו עברו אל תוך המתחם הפלילי בצורה מובהקת ביותר". כמו כן, יצוין כי בקשה שהגישה המבקשת לתיקון הכרעת הדין כך שהיא תורשע בחמש עבירות של תקיפה סתם ועבירה אחת של תקיפת קטין בידי אחראי – התקבלה.

4.בגזר הדין, בית משפט השלום התייחס לשיקולי הלימה ולמדיניות הענישה הנוהגת, וקבע כי מתחם העונש ההולם הכולל הוא בין מספר חודשי מאסר בפועל הניתנים לריצוי בדרך של עבודות שירות, עד 15 חודשי מאסר בפועל. בגדרי המתחם, נשקלו, בין השאר, תסקיר המבחן ה"חיובי בעיקרו" שהוגש בעניינה של המבקשת, היעדרו של עבר פלילי בעניינה ונסיבותיה הרפואיות. על בסיס האמור, נגזרו על המבקשת עונש של 8 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד ענישה נלווית.

5.ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי שהופנה כלפי הכרעת הדין וגזר הדין – נדחה. במוקד הערעור ניצבה הרשעתה בעבירת התקיפה בגין הושבת הילדים בכיסאות לפרקי זמן ממושכים, כמתואר בסעיפים 2 ו-7 לכתב האישום המתוקן בשנית. נקבע, כי הושבת הילדים לפרק זמן ממושך, בחוסר מעש, ובהיעדר תכלית להושבה, מגבשת את יסודות עבירת התקיפה. בתוך כך, הודגש כי הסרטון מתעד את הילדים ישובים בחוסר מעש, מביעים חוסר עניין ונוחות, תוך היעדר יכולת מוחלט לרדת מהכיסא הגבוה; וכי משך זמן ההושבה במקרים שבמחלוקת הוא מעבר לסביר – מה שהופך את מעשי המבקשת למעשים פליליים שאינם בגדר התנהגות לגיטימית בפעילות של גן לפעוטות. לנוכח האמור, נקבע כי קביעותיו של בית משפט השלום בהכרעת הדין מבוססות היטב הן ברובד העובדתי, הן ברובד המשפטי.

אשר לערעור על גזר הדין, נקבע כי העונש שנגזר על המבקשת הוא עונש מתון שאין כל מקום להתערב בו. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמדובר בתופעה עבריינית "שנהפכה לנפוצה ביותר", ולנוכח העובדה שנפגעי העבירה הם ילדים רכים בשנים וחסרי ישע. עוד צוין, כי בית משפט השלום שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים לעניינה של המבקשת, ובכלל זאת את היעדרו של עבר פלילי ואת תסקיר שירות המבחן החיובי ברובו.

6.מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת, מתעוררת במקרה דנן סוגיה משפטית עקרונית ביחס לאפשרות להרשיע בעבירת התקיפה מקום בו מוּשב פעוט על כיסא "ללא שנלווית לכך הפעלת כוח נוספת", כלשון הבקשה. בהמשך לכך, וככל שעבירת התקיפה אכן מתגבשת בנסיבות אלה, נטען כי מתעוררת שאלה בדבר משך ההושבה הנדרש לשם הרשעה בתקיפה. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי נגרם לה עיוות דין מאחר שלא התקיימה בעניינה דרישת הסימולטניות בין היסוד העובדתי והיסוד הנפשי. לבסוף, נטען כי העונש שנגזר עליה מחמיר יתר על המידה, בשים לב, בין השאר, לנסיבותיה האישיות והמשפחתיות, ולביוש ("שיימינג") בדמות פרסומים במרשתת שממנו סבלו היא ומשפחתה.

יצוין, כי לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות שנדחתה בהחלטתי מיום 14.3.2024.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור ״בגלגול שלישי״ תינתן במקרים חריגים בלבד המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, כאשר מתעוררים בנסיבות העניין שיקולי צדק ייחודיים או אם נגרם עיוות דין (רע״פ 8334/23 שטרק נ׳ מדינת ישראל, פסקה 6 (29.11.2023)).

8.המקרה דנן אינו בא בגדרי מקרים חריגים אלה. המבקשת אומנם מנסה לשוות לבקשתה נופך עקרוני, אך בפועל היא נטועה בנסיבות הקונקרטיות של עניינה. כך, הבקשה משיגה על האופן שבו בחנו הערכאות קמא את התגבשות יסודותיה של עבירת התקיפה. הללו קבעו כי החלופה ההתנהגותית הרלוונטית שקבועה בסעיף 378 לחוק – "מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין" – מתקיימת בנסיבות המקרה דנן. המדובר אפוא ביישום הדין על נסיבותיו הפרטניות של המקרה ולא בסוגיה המצדיקה דיון במסגרת "גלגול שלישי" (ראו והשוו: רע"פ 133/24 סתאוי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (15.1.2024)).

9.גם בקביעותיהן של הערכאות קמא ביחס להתקיימות היסוד הנפשי של המבקשת, ובכלל זאת של עיקרון הסימולטניות, איני מוצא כי נפלה טעות. זה מכבר, נקבע כי כאשר ההתנהגות הפלילית נמשכת על פני זמן, עקרון הסימולטניות יתקיים גם אם היסוד הנפשי התגבש בשלב מאוחר, כל אימת שההתנהגות הפלילית עודנה נמשכת – ואכן כך היה בענייננו (על התפתחות יחסה של הפסיקה לעקרון הסימולטניות ובכלל זה לעניין עבירת התקיפה ראו: ע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (9.9.2013)). משאלו הם פני הדברים, ההחלטה להרשיע את המבקשת בעבירות שעליהן היא משיגה אף אינה מעוררת חשש כי נגרם לה עיוות דין.

10.גם בעונש שנגזר על המבקשת איני מוצא מקום להתערב. בקשת רשות ערעור המופנית כלפי חומרת העונש תתקבל במקרים נדירים בלבד, בהם ניכרת סטייה מהותית ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 1306/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (14.2.2024)). במקרה דנן, הערכאות קמא נתנו דעתן למכלול הנסיבות הצריכות לעניין, והתוצאה העונשית שאליה הגיעו רחוקה מלעלות כדי עיוות דין. בתוך כך, אני רואה לציין את האמור בתסקיר שירות המבחן, שהגם שהוא הוגדר על ידי הערכאות קמא כ"חיובי ברובו" – ההמלצה המובאת בסיומו היא להטלת "ענישה הרתעתית".

זאת ועוד, איני יכול להתעלם מעדויותיהן הכאובות של אימהות הילדים לפני בית משפט השלום, ובפרט מדבריהן על אודות הנזק שנגרם לילדיהן ולהן. למרבה הצער, אנו שבים ושומעים לעיתים קרובות על התנהלות אלימה בין כותלי גני הילדים ואין אלא לתהות – הכיצד?

עיסוק שכזה עם ילדים רכים בשנים, אמור להתבצע על ידי אלה שמצויה אהבה בליבם, ושרצון לנתינה ודאגה מְפַעֵם בהם. על מלאכת החינוך להיעשות מתוך חיבה אין קץ, חום, חיבוק ועטיפתם של הילדים. אל לנו לשכוח כי המדובר בפרק הזמן ביום שבו ההורים נעלמים מנוף חייהם של ילדיהם, תוך מתן אמון מלא במופקדים על ביטחונם. לא יעלה על הדעת כי דווקא מקום זה יהפוך עבור הילדים למקור מכאוב בעודם כה פגיעים ורכים בשנים.

אחר כל זאת, כל שנותר לי הוא לקוות כי הרושם שהותירו מעשיה של המבקשת בנפשם של פעוטות אלה, יימחה ויחלוף במהרה עד כמה שניתן.

11.נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.