רע"פ 5531/07 חיים לביא נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע על ידי בית-משפט השלום בירושלים, על-פי הודאתו, בניהול פנקסי חשבונות כוזבים, במרמה במס הכנסה ובהגשת דו"חות כוזבים למס ערך מוסף. בעקבות ההרשעה נדון המבקש לחמישה עשר חודשי מאסר ושנים עשר חודשים נוספים על-תנאי.

2.

בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי, עתר המבקש כי יינתן לו לחזור בו מהודאתו, הואיל וסבר כי הסדר-הטיעון אותו גיבש עם המשיבה, כבל אותה לעתור למאסר בו יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות. לחלופין, הוא ביקש להקל בעונשו. בית-המשפט המחוזי קבע כי נוכח עיתוי הבקשה לחזרה מהודאה – לאחר שניתן גזר-הדין – ובהעדר טעמים המצדיקים זאת, אין מקום להיענות לה. עוד נקבע, כי העונש שהושת עליו הולם את חומרת מעשיו, ומאזן נכונה בין השיקולים הצריכים לעניין.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, ובבקשתו מטעים הוא כי מצבו הנפשי בעת שהודה – בהיותו סובל מדיכאון – מחייב לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. עוד נטען, כי עובר להגשת כתב-האישום הציעו לו רשויות המס, בהתאם לסמכותן מכוח סעיף 221 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וסעיף 121 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, לשלם כופר בסכום של שני מיליון ש"ח, אך עקב מצבו הכלכלי לא היה יכול לעמוד בכך. לטענתו, הוא נאלץ להודות במה שיוחס לו עקב הלחץ שהפעילו עליו רשויות המס, ולאחר שהחלו ההליכים בפני בית-משפט השלום, סבר כי הוא שוב אינו יכול לחזור בו מהודאתו. לטענת המבקש, העובדה כי הודה בפני רשויות המס, מבלי שהוסברו לו זכויותיו, היא הפרה של הכלל המחייב קיומו של הליך הוגן, ואף משום פגם זה יש לזכותו. לבסוף, ביקש בא-כוחו המלומד של המבקש לעורר סוגיות שונות בדבר האופן בו מפעילות רשויות המס את סמכותן להמיר הליכים פלילים כנגד תשלום כופר.

4.

עיינתי בבקשה ובנספחיה ולא נמצאה לי עילה להיעתר לה. בית משפט קמא הדגיש כי המבקש התייצב בפני ערכאה הדיונית כאשר הוא מלווה בסנגור, והוא עצמו אף "חתם על הסדר הטיעון מיום 26.2.06 בו נאמר במפורש כי 'הצדדים חופשיים בטיעוניהם לעונש' ואף הצהיר כי בא כוחו הסביר לו את הסדר הטיעון וזה מקובל עליו" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך, בעת שבית משפט השלום ביקש לקבל את חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, הוא טרח להדגיש כי "אין בהוראה האמורה... כדי לחוות דעה ביחס לעונש שייגזר בסופו של יום, ואין בה כדי לכבול את הצדדים באופן כלשהו בעת טיעונם לעונש". הנה כי כן, המסקנה המתבקשת היא כי לא אי-הבנה של זכויותיו ולא מצב נפשי רעוע גרם למבקש להודות בעובדותיו של כתב האישום, ולמעשה מדובר במי שלאחר שנגזר עונשו, הגיע למסקנה כי עשה מקח טעות. אלו אינן נסיבות המקימות עילה לקיומו של ערעור נוסף, ומכאן החלטתי לדחות הבקשה.