רע"פ 555/13 עופר כהן נ. משטרת ישראל /אגף תביעות חיפה

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 22130-11-12, כבוד השופט כ' סעב ) מיום 3.1.2013.

ביום 13.9.2012הורשע המבקש בבית משפט השלום בחיפה בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ); התנהגות שגרמה נזק לרכוש על פי תקנה 21(ב)(2) לתקנות; אי שמירת רווח על פי תקנה 49 לתקנות ואי השארת פרטים לפי תקנה 145(ג)(1) לתקנות (ג"ב 505-04-12 כבוד השופט ש' בנג'ו ). על פי המתואר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 20.1.2011 נהג המבקש ברכב פרטי כאשר לפניו נסע רכב שנעצר ברמזור אדום. המבקש נהג בחוסר זהירות ולא שמר מרחק מן הרכב שלפניו, התקרב יתר על המידה לרכב, ועל אף בלימתו התנגש בו. כתוצאה מהתאונה נגרם נזק לרכב האחר. המבקש עזב את המקום מבלי למסור פרטיו, למרות שהיה מודע לעובדה שהיה מעורב בתאונה שבה נגרם נזק.

בעקבות פנייתו של המבקש, ביום 24.6.2012 החליט בית משפט השלום כי עליו להתייצב לדיון בעניינו, ביום 13.9.2012, והודיע לו כי אם לא יתייצב יישפט בהעדרו. כן ציין בית המשפט כי כל טענותיו של המבקש לעניין הרשעתו ידונו באותו מועד. ביום 28.6.2012 דחה בית המשפט בקשת דחיית דיון שהוגשה על ידי המבקש ושב וחזר על קביעתו לעניין חובת ההתייצבות. בעקבות פנייה נוספת של המבקש, ביום 1.7.2012, שקל בית המשפט בשנית את בקשתו לדחיית דיון והכריע כי המניעה הרפואית שנטענה אינה מוכחת ועל כן אין כל מניעה לקיים את הדיון במועד. כן קבע בית המשפט כי לא מתקיימות העילות הקבועות בחוק למינוי ייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית. בעקבות בקשה נוספת, ביום 3.7.2012 שב וחזר בית המשפט על החלטתו הקודמת. ביום 9.9.2012 בית המשפט בחן שוב את בקשתו של המבקש לדחיית מועד דיון עקב בעיה רפואית וקבע כי אין מניעה לקיים את הדיון במועדו. כן הדגיש בית המשפט את חובתו של המבקש להתייצב. ביום הדיון לא התייצב המבקש ופסק הדין ניתן בהעדרו. לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, אי התייצבותו כדין נתפרשה כהודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום. בית המשפט הטיל על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 2,000 ש"ח; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שמונה חודשים וששה חודשי פסילה מהחזקת רישיון נהיגה על תנאי למשך שלוש שנים. בגזר דינו, בית המשפט התייחס לכך שהמעשה שביצע המבקש הוא חמור, וחומרתו מתגברת עקב עזיבת המקום. כן התייחס בית המשפט לכך שלמבקש 22 הרשעות קודמות. בתוך כך, ציין בית המשפט כי לא מיצה את הדין עם המבקש בנסיבות העניין.

על פסק דין זה, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור. במסגרת זאת קבע שלא הוכח הצדק סביר להיעדרות המבקש מהדיון וכן כי לא מתעורר חשש ממשי לעיוות דין. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי היה על המבקש להתייצב לדיון כאשר נדחתה בקשתו. לעניין האישורים הרפואיים שהוצגו, בית המשפט קבע כי לא עולה מהם סיבה לאי התייצבות, שכן הם מציינים אי אפשרות לעבוד ולא חוסר יכולת להתנייד.

יצוין, כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה שטרם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד שנדחתה על ידי בית המשפט לתעבורה. החלטה זו כלל לא צורפה לבקשה שלפניי. יחד עם זאת, נוכח העובדה שהמבקש אינו מיוצג, מצאתי לנכון לבחון את הבקשה לגופה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו, טוען המבקש טענות עובדתיות שונות לעניין חפותו. לטענתו, יש לקיים דיון נוסף לבירור טענותיו.

לאחר העיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובבקשה על נספחיה מצאתי כי דינה להדחות, מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

כידוע, הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בעניינו, אין ההליך מגלה כל עילה לבחינתו מחדש בערכאה זו. כאמור לעיל, גם לגישת המבקש אין במקרה הנוכחי כל סוגיה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הוא. כל טענותיו הן טענות פרטניות אשר ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון אותן בפני שתי ערכאות. בקשותיו הרבות לדחיית מועד הדיון נדחו – ומשכך היה עליו להתייצב לדיון בבית המשפט. משלא עשה כן, על אף חובתו החוקית, ומשלא הציג כל אישור או הסבר מניח את הדעת להיעדרותו זו,

אין לו להלין אלא על עצמו. עוד יצוין כי לא מצאתי שההליך מעורר שיקולי צדק חריגים שיצדיקו את קבלת הבקשה חרף העובדה שהיא נוגעת בעניינו הפרטני של המבקש בלבד.

סוף דבר, הבקשה נדחית.