רע"פ 5554/08 רמי דרורי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים (ת 9460/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 9.1.2007 נהג המבקש ברכבו בירושלים בהיותו שיכור.

ביום 2.12.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט התבסס בהכרעת דינו על עדותם של שני השוטרים אשר עצרו את המבקש, ואשר העידו כי סירב לדרישתם להיבדק כדי לבדוק את שכרותו. בית המשפט קבע כי המבקש אכן סרב להיבדק, וזאת למרות שהוסברה לו המשמעות המשפטית של סירובו.

ביום 6.12.2007 הורה בית המשפט על פסילת רישיונו של המבקש לשלושים חודשים.

על פסק הדין הנ"ל ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2038/08), בטענו כי שגה בית המשפט לתעבורה משהרשיעו בהתבסס על סירובו להיבדק, משלא בא זכרה של נסיבה זו בכתב האישום. עוד טען המבקש טענות בנוגע למהימנות עדי התביעה ולענין העונש שנגזר עליו.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ע' חבש ) דחה את הערעור בקובעו כי אמנם שאלת סירובו של המבקש להיבדק לא עוגנה בכתב האישום, אך ניתן לה משקל נכבד במסגרת ישיבת ההוכחות בבית המשפט, ובפועל לא נפגעה יכולתו להתגונן כנגדה. בהמשך פסק דינו דחה בית המשפט את טענותיו העובדתיות של המבקש ואת טענותיו כנגד חומרת העונש שנגזר עליו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה שב המבקש וטוען כי שגה בית המשפט לתעבורה משהרשיעו בגין סירוב להיבדק, הגם שבמסגרת כתב האישום הואשם אך ורק בעבירה של נהיגה בשכרות. לטענתו, אף שגה בית המשפט משהטיל עליו עונש החורג מהעונש המרבי הקבוע בגין עבירה של סירוב להיבדק, על פי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. עוד שב ומעלה המבקש טענות כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לתעבורה ובעניין העונש.

מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הדרושים למתן רשות ערעור, שכן אינה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש ולמעשה עוסקת אך ורק בתקיפת הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכנגדת מידת העונש

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור, ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. המבקש הואשם בכתב האישום בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, ובעבירה זו אף הורשע. הסתמכותו של בית המשפט לעניין זה על החזקה הקבועה בסעיף 64ד לפקודת התעבורה אינה עולה לכדי הרשעתו בעבירה שונה מזו שהואשם בה, והגם שמדובר בנסיבה שאינה מוצאת ביטוי בכתב האישום, ניתנה בידי המבקש האפשרות לשטוח את טענותיו לגביה, והוא יכול היה להתגונן כנגדה היטב, גם אם לא עשה כן בפועל.

במאמר מוסגר יצוין כי אכן קיימת סתירה בין השלכותיו של סירוב להיבדק על פי סעיף 64ד לפקודת התעבורה – המקים חזקה בדבר נהיגה בשכרות, ובין סעיף 169ו(א) לתקנות התעבורה – היוצר עבירה עצמאית של סירוב להיבדק, כאשר העונש הקבוע בצד שתי העבירות אינו מאפשר ליישב בין שתיהן. הגם שהדבר אינו נדרש בענייננו, שכן המבקש הואשם והורשע אך ורק בעבירה של נהיגה בשכרות, אציין לשם הזהירות כי הפרשנות הראויה לסעיף 64ד הינה כי מדובר בהסדר ממצה, ולפיו הסירוב להיבדק מקים חזקה ראייתית בלבד ביחס לעבירה של נהיגה בשכרות, ואין הוא מהווה עוד עבירה עצמאית (ראו דברי ההסבר המצורפים להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 67)(בדיקת שכרות), התשס"ה-2005 (ה"ח 154), בעמוד 523). עם זאת, ראוי כי המחוקק

ייתן דעתו למצב זה, ויפעל לשם תיקונו או הבהרתו.

בכל הנוגע לעצם הרשעתו של המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות, בהתבסס על סירובו להיבדק, הרי שזו מבוססת כל כולה על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה, בהתבסס על העדים שנשמעו בפניו. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). בענייננו, לא מצאתי כי יש בעניינו של המבקש טעמים שיצדקו התעברות בממצאיו של בית המשפט לתעבורה.

לבסוף, בכל הנוגע לטענות המבקש כנגד העונש שנגזר עליו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.