רע"פ 5613/08 אילן עגיב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (תד 12129/05) בגין עבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם, לפי סעיפים 62(2) ו38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב, לפי סעיפים 2 ו-62(1) לפקודת התעבורה; עבירה של אי ציות לתמרור ד-15, לפי תקנה 22 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) וסעיף 62(8) לפקודת התעבורה, עבירה של נסיעה אחורנית ללא נקיטת אמצעים למניעת סיכון ופגיעה, לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה, ועבירה של פניית פרסה הגורמת לסיכון, לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.2.2004, בצהרי היום, החנה המבקש את רכבו מסוג טנדר סובארו ברחוב ליבורנו בבת-ים בניגוד להוראות תמרור ד-15 המסומן במקום. סמוך לשעה 12:30 חצתה מרים עזרא (להלן: המנוחה ) את הכביש מכיוון מערב למזרח, מאחורי הרכב החונה. באותה העת החל המשיב לנסוע אחורנית במטרה לצאת מהחניה, תוך כדי סיבוב פרסה לאחור. המשיב לא הבחין במנוחה שחצתה את הכביש מימין לשמאל בכיוון נסיעתו, פגע בה והפילה, לא שם לב לזעקותיה, המשיך להסיע רכבו קדימה ואחורה וחוזר חלילה, כשהמנוחה מוטלת תחת גלגלי הרכב ואלה חוזרים ודורסים אותה שוב ושוב. כתוצאה מהתאונה נפגעה המנוחה אנושות, אושפזה בבית חולים ולאחר מכן הועברה לשיקום בבית החולים "מגדל הזהב" עד ליום פטירתה ביום 10.5.2004. עוד נטען בכתב האישום כי התאונה נגרמה עקב נהיגתו הרשלנית של המבקש שהתבטאה בין היתר בנהיגתו ברכב שפג תוקף רישיונו ואשר ידע על קיומם של ליקויים בו ואשר לא טרח לתקנם עובר התאונה.

ביום 11.7.2006 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא השופט י' גרטי ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו.

ביום 14.11.2006, לאחר שמיעת הטיעונים לעניין העונש מפי הצדדים, גזר בית המשפט על המבקש פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים; פסילה על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים; קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם; חתימה על התחייבות בסך 15,000 ש"ח שלא יעבור עבירה על תקנות 44(א) ו-45(1) לתקנות התעבורה וסעיפים 38(2) ו-38(3) לפקודת התעבורה, למשך 3 שנים; מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת נהיגה בזמן הפסילה; ומאסר על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת תעבורה בזיקה לסעיפים 38(2) או 38(3) לפקודת התעבורה, זאת בתום ריצוי עונש הפסילה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 3549-08-07). המשיבה מצידה הגישה ערעור שכנגד (עפ"ג 4076-08-07) כנגד קלות העונש.

ביום 13.1.2008 חזר בו המבקש מערעורו, לאור המלצת בית המשפט. בהמשך, החליט בית המשפט (כבוד השופטת נ' אהד ) כי המבקש יוזמן לממונה על עבודות שירות לבדיקת אפשרות ריצוי מאסר בעבודות שירות לתקופה שתיקבע.

יוער כי ביום 20.5.2008 נגזר דינו של המבקש בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה אשר בוצעה ביום 13.5.2007, זמן קצר לאחר שהפקיד את רישיונו על-פי גזר דינו בעבירה נשוא בקשה זו. בית המשפט גזר עליו 7 חודשי מאסר בפועל ושבעה חודשי מאסר על תנאי.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) קיבל בפסק דינו מיום 5.6.2008 את ערעור המשיבה וגזר על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, מתוכם חמישה חודשים במצטבר לכל עונש מאסר אחר שהוטל עליו ביום 20.5.2008 ו-7 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור על העבירות בהן הורשע. יתר רכיבי גזר הדין שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי עמדו בעינם. בית המשפט בחר שלא להסתפק בעונש שירוצה בעבודות שירות בלבד למרות שהמבקש נמצא מתאים לכך, זאת לאור עברו התעבורתי המכביד של המבקש, חומרת העבירות שהורשע בהן, ועצם העובדה שהורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה במועד מאוחר יותר לגזר הדין מיום 14.11.2006.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי בקשתו זו מעלה סוגיה משפטית בעלת חשיבות משפטית, שעניינה מדיניות הענישה הראויה במקרים מסוג המקרה שלו, בו הוא הודה וחסך זמן שיפוטי יקר, לאחר שהואשם בסעיף עבירה קל יותר, אולם מאידך העונש שהוטל עליו הוא חמור ביחס לעבירה שהודה בה ומתקרב בחומרתו לעונש אשר היה מקבל באם היה מואשם בעבירה חמורה יותר, אשר לדידו, לא היתה יכולה המשיבה להוכיח כנגדו. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות חמורות מאוד. למרות שבית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המבקש, העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן, לרבות חומרת העבירות שביצע, עברו התעבורתי המכביד שכולל 52 עבירות, בחלקן עבירות כגון נהיגה ברמזור אדום, שימוש בטלפון סלולארי בזמן נהיגה, נהיגה במהירות מופרזת ועוד, והעובדה כי המבקש לא נרתע אף לאחר התאונה נשוא בקשה זו ונהג ביום 13.5.2007 ללא רישיון נהיגה, אותו הפקיד ביום 14.12.2006 על פי גזר הדין. עיון בפסק דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.