רע"פ 565/99 דרבי קמרן נ. מדינת ישראל

המבקש הואשם בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בשני אישומים. האישום הראשון ייחס למבקש עבירות התפרצות, גניבה, החזקת רכוש שהושג בעוון, וכן החזקת רכוש חשוד והיזק בזדון. האישום השני ייחס למבקש עבירת זיוף, כשהזיוף המדובר בו הוא זיוף תעודת ביטוח, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח. כתב-האישום הוגש קרוב ל- 6 שנים ממועד ביצוע העבירות.

המבקש הודה בפני בית משפט השלום בעובדות והורשע בשני האישומים. ביחס האישום הראשון, הגיעו הצדדים ביניהם למעין הסדר טיעון, לפיו התבקש בית המשפט להטיל על המבקש בגין אישום זה עונש של מאסר על תנאי. ביחס לאישום השני, טענו הצדדים כל אחד לפי שיקול דעתו.

בית משפט השלום הטיל על המבקש בגין שני האישומים גם יחד 18 חודשי מאסר על תנאי על כל עבירות מרמה ורכוש מסוג פשע, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי על כל עבירות מרמה ורכוש מסוג עוון. בגין האישום השני הטיל בית המשפט על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכמו-כן פסל אותו מהחזקת רשיון למשך 3 שנים מיום מתן גזר-הדין. בית המשפט נמנע מהטלת קנס כספי על המבקש, וזאת הן מן הטעם שחלף פרק זמן ארוך מעת ביצוע העבירה, והן בגלל מצבו הכלכלי הקשה של המבקש ובני משפחתו.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטען כנגד העונש שהוטל עליו בגין האישום השני, כלומר- כנגד עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות וכן כנגד אורך תקופת הפסילה. בית המשפט המחוזי, בדונו בערעור, קבע כי הנסיבה היחידה לקולא, נעוצה בכך שהמדינה הגישה את כתב האישום כנגד המבקש בשנת 96' על עבירות שבוצעו בשנת 91', ללא הסבר מוצדק לעיכוב. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום התחשב בנסיבה זו, בכך שגזר על המבקש עונש מאסר על תנאי בלבד בגין האישום הראשון. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי לגבי המבקש, עבירות נהיגה הן כנראה דרך חיים, כפי שעולה מגליון הרשעותיו הקודמות בעבירות תעבורה, "שכמותו לא רואים לעיתים קרובות, גם אצל נהגים מקצועיים שנהיגה היא פרנסתם". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי גזר דינו של בית משפט השלום מקיים איזון נכון בין השיקולים. לאור זאת, נדחה ערעורו של המבקש.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו זה של בית המשפט המחוזי. המבקש שב וטוען בבקשתו כי העונש שהוטל עליו מופלג בחומרתו, לאור העובדה שמדובר בעבירות שנעברו בשנת 91'.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. בית המשפט המחוזי שקל את טענת המבקש בדבר חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, וכן עיין בפסיקה שבאת-כוח המבקש הציגה בפניו. מנגד, נשקלו טענות המשיבה, שאף יידעה את בית המשפט כי מאז מתן גזר הדין על-ידי בית משפט השלום, ביצע המבקש עבירות תעבורה נוספות. בלוקחו בחשבון את העובדה שמדובר בעבירות משנת 91' מחד, ואת חומרת העבירות והרשעותיו הקודמות של המבקש בעבירות תעבורה מאידך, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי גזר-הדין של בית משפט השלום כולל בחובו איזון ראוי בין השיקולים.

כבר נפסק פעמים רבות כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל עניינה הוא בחומרת העונש שהוטל על המבקש, אלא בנסיבות חריגות. (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הסיבה לכך הינה שבמקרה הרגיל, טענות כנגד חומרת העונש לא מעלות שאלות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות מיוחדות, המצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123). המבקש לא הציג טעם מיוחד ויוצא דופן, המצדיק סטייה מן הכללים האמורים בעניינו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. ממילא נדחית בקשתו הנלווית של המבקש לעיכוב ביצוע עונשו. המבקש יתייצב לריצוי עבודות השירות בבית האבות בחולון, ביום 3.2.99.