רע"פ 5655/12 מחמוד אבו אלהווא נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 13306-03-12, כבוד השופט הבכיר א' כהן ) מיום 5.6.2012.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בירושלים (תת"ע 730-08-11, כבוד השופט מ' כדורי ) בעבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בכך שהסיע במושב האחורי אישה מבוגרת ושישה קטינים שאינם חגורים בחגורת בטיחות. בעקבות זאת, הושתו על המבקש העונשים הבאים: קנס של 1,500 ש"ח; ופסילת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים.

על פסק הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי וטען, בין היתר, כי הוא נאלץ לנהל את ההוכחות בהיעדר עורך דינו. בנוסף, העלה המבקש טיעונים נגד הסתמכות בית המשפט על עדויות השוטרים שנמסרו בבית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש תוך שקבע כי המבקש סירב להמתין לעורך דינו שהודיע כי יאחר, וכי הוא ניהל את ההוכחות בעניינו בצורה נאותה, כך שזכויותיו לא נפגעו בהקשר זה. עוד דחה בית המשפט את טענותיו של המבקש ביחס לעדויות השוטרים, וזאת לאחר שמצא כי במזכר שערך אחד השוטרים, הודה המבקש בביצוע העבירה לאחר שטען כי הוא מסיע את ילדיו לגן הפעמון וכי אין לו ברירה שכן יש לו הרבה ילדים (מדובר בתשעה ילדים בסה"כ). באשר לערעור על גזר הדין, בית המשפט קבע כי אכן מדובר בעונש שאינו קל, אך אינו עונש המצדיק את התערבות ערכאת הערעור, וזאת בהתחשב בעברו התעבורתי העשיר של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שבה מבקש המבקש כי יבוטל פסק הדין שניתן בעניינו, וזאת עקב כשלים, כך לטענתו, שנפלו במסגרת ההליך. לעניין זה ייאמר כי המבקש חוזר על עיקר הטיעונים שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. כך למשל, הוא טוען כי שגה בית המשפט עת אפשר לו לנהל את ההוכחות בעצמו. יתרה מזאת, הוא מצביע על כך שהשוטר שרשם את ההזמנה לדין בענייננו לא נכח במקום בזמן ביצוע העבירה שיוחסה לו, והוא ניזון מדבריו של שוטר אחר, ומכאן מסיק המבקש שההזמנה היא בגדר עדות מפי השמועה. עוד מלין המבקש על כך שהמשיבה האשימה אותו בסעיף 62(2), שהוא סעיף סל, שעה שבנמצא עבירה ספציפית שניתן היה להאשים אותו בה (למשל, תקנה 84ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). לגישתו, הוא הצליח לעורר ספק סביר ביחס למספר הנוסעים שהיו נוכחים ברכב וראוי היה לזכותו אך בשל כך. עוד טוען המבקש כי בית המשפט החמיר בעונשו ולדידו מדובר בעונש "נדיר".

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי לבקש את תשובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית, שכן כל טענותיו הן בעלות אופי ערעורי ואינן חורגות מעניינו הפרטני. למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגופו של עניין לא מצאתי שיש בטענותיו של המבקש נגד הרשעתו עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ולדידי צדק בית המשפט המחוזי בכך שדחה את הערעור ביחס לחלק זה.

כאמור לעיל, המבקש אף טוען נגד חומרת העונש שנגזר עליו. בהקשר זה, לא למותר להזכיר כי הלכה היא, שטענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בעניין שלפניי, אני סבור, כבית המשפט המחוזי, שאכן אין המדובר בעונש קל, אך אין בכך כדי להקים עילה להתערבות בית משפט זה. אף לטעמי העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה, וזאת, כפי שציין בית המשפט, בייחוד על רקע הרשעותיו הקודמות בעבירות תעבורה הדומות בטיבן ואופיין לאלו שהורשע בהן בהליך מושא בקשה זו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.