רע"פ 5725/07 סלאח בן ע-קאדר ותד נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום (ת"פ 2604/04) ובו שני אישומים. בגדר האישום הראשון יוחסה למבקש עבירה של פציעה וחבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לפי האישום השני יוחסה למבקש עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 28.7.2004 תקף המבקש את עבדאללה ותד (להלן: עבדאללה ) בכך שדקר אותו בבטנו באמצעות סכין. לעבדאללה נגרם חתך באורך של כ- 7 ס"מ

בבטנו והוא נזקק לטיפול רפואי. בנסיבות אלה תקף המבקש אדם נוסף בשם עבדאלקאדר ותד (להלן: המתלונן ) בכך שדקר אותו באמצעות סכין בכתף ימין וכן בלחי שמאל והוא נזקק לטיפול רפואי. במסגרת האישום השני נטען כנגד המבקש כי ביום 27.7.2004 איים על המתלונן, בכך שהצמיד סכין לגרונו והזהירו שלא יעזו הוא ואשתו להביט לעבר ביתו.

ביום 27.12.2006 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' סלע ) את המבקש בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וכן בעבירת איומים נוספת, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אשר עובדותיה התברר במהלך הדיון וזאת בגין זריקת עציץ על ידי המבקש לכיוונה של אשת המתלונן, בכוונה להפחידה. ביום 16.1.2007 גזר בית המשפט על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור על עבירה שנקבעה בפסק הדין בתוך שלוש שנים. כן הורה בית המשפט למבקש לשלם פיצוי בסך 15,000 ש"ח לכל מתלונן.

על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' וסרקרוג, ר' שפירא , ו מ' פינקלשטיין ) דחה את הערעור כנגד הכרעת הדין, בציינו כי קביעותיו של בית משפט השלום מבוססות הן על העדויות והן על ממצאים אובייקטיביים בזירת האירוע אשר לא נמצא כי התקיימו בהם התנאים המצדיקים את התערבותו של בית המשפט שלערעור. בית המשפט המחוזי העיר בעניין זה, כי במסגרת הטיעון לעונש חזר בו למעשה המבקש מהכחשת המעשים המיוחסים לו וניתן היה להבין מדבריו שהוא מודה בביצוע העבירות. בכל הנוגע לגזר הדין קבע בית המשפט המחוזי כי רמת הענישה אותה אימץ בית משפט השלום הינה ראויה, ואולם מצא לנכון להתחשב גם במצבו הרפואי של בנו של המבקש, ולפיכך החליט להקל במידת מה בעונשו, כך שמתוך 24 חודשי המאסר שנגזרו על המבקש בבית משפט השלום ירוצו 9 חודשי מאסר בפועל ויתר תקופת המאסר, דהיינו 15 חודשים, יהיו על תנאי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה מתמקד בא-כוח המבקש בגזר הדין בלבד. בגדר הבקשה נטען כי יש להתחשב במבקש מקום שבנו בן השמונה חודשים נדרש לטיפול רפואי אינטנסיבי, עקב הפרעה נוירולוגית שנתגלתה אצלו.

מנגד טוענת באת-כוח המשיבה כי הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית בין משפטית ובין ציבורית. בקשת רשות הערעור מופנית כנגד חומרת העונש, כאשר ההלכה בעניין חומרת העונש מורה אותנו, שטענה מעין זו לא תישמע, זולת אם מדובר באותם מקרים, בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכה האמורה.

יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)(1997)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש עבר שורה של עבירות חמורות ובגינן ראוי הוא לשאת בעונשים היאים לו. התרשמתי כי בית המשפט המחוזי אשר בפניו הובא מצבו הרפואי של בנו של המבקש, ערך שקלול נכון של העונש אותו ראוי לגזור על המבקש, בהתחשבו מחד גיסא בחומרת הפגיעה במתלוננים ומאידך גיסא בנסיבותיו האישיות של המבקש, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.