רע"פ 5728/11 מאיר זוהר נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא אלון, סגן הנשיא אזולאי והשופטת רז-לוי) בעפ"ג 28218-04-11 מיום 20.6.11, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום באשדוד (השופטת שלו) בת"פ 34178-02-10 מיום 1.3.11.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בהתפרצות למקום מגורים (3 עבירות), גניבה (4 עבירות), סיוע להתפרצות למקום מגורים, ועבירה של פריצה לרכב וגניבה מרכב. כעולה מכתב האישום, שבו 5 אישומים, מיום 14.8.08 ועד ליום 15.2.10 פרץ המבקש באמצעים שונים לשלוש דירות מגורים בעיר אשדוד, וגנב מתוכן רכוש רב. במקרה נוסף סייע לאדם אחר בהתפרצות לדירת מגורים. כן פרץ המערער לרכב וגנב מתוכו תיק יד על תכולתו ומכשיר שמע.

ג.

בעקבות תסקיר מבחן בענייננו של המבקש, הורה בית משפט השלום לשחררו ממעצר לצורך שילובו בקהילה טיפולית; זאת נוכח הבעת רצון מצדו להתמודד עם התמכרותו לסמים. עם זאת, עזב המבקש את הקהילה על דעת עצמו לאחר מספר ימים, לטענתו, נוכח קשיים במימון השהות במקום. מתסקיר נוסף עלה, כי המבקש שולב בקהילה טיפולית שונה, אך התקשה להסתגל למקום ולא שיתף פעולה. חרף הצהרותיו בדבר נכונותו לשוב לטיפול, עזב המערער את הקהילה ולא התייצב למעצר, בניגוד להוראות בית המשפט. סוף דבר שהמבקש נעצר, וביום 13.1.11 נגזר דינו. לגזר הדין צורפו שלושה תיקים נוספים שעניינם הסגת גבול, התנהגות פסולה במקום ציבורי והפרת הוראה חוקית. בית המשפט עמד על חומרת עבירותיו של המבקש, אשר מעבר לפגיעתן בקניין, מערערות את תחושת בטחונו של אדם בביתו-מבצרו. הוזכר, כי חרף האינטרס הציבורי בענישה מרתיעה, הלך בית המשפט כברת דרך לקראת המבקש, אשר לא השכיל לנצל הזדמנות זו. נקבע, כי בנסיבות אלה לא ניתן להביא בחשבון לקולה את שיקול השיקום, אך נשקלו לקולה הודאת המבקש ונטילת האחריות מצדו.

נוכח האמור הושתו על המבקש מאסר בפועל בן 42 חודשים (בניכוי ימי מעצרו); הפעלת מאסר מותנה בן 9 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, באופן ששישה חודשים ירוצו במצטבר למאסר שהושת בתיק זה ושלושה חודשים ירוצו בחופף - ובסך הכל 48 חודשי מאסר בפועל; מאסר מותנה בן 9 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות רכוש מסוג פשע בתוך 3 שנים מיום שחרורו, ומאסר מותנה בן 4 חודשים, שלא יעבור עבירת רכוש מסוג עוון או עבירה של הפרת הוראה חוקית; פיצוי בסך 3,000 ₪ למתלוננים.

ד.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 20.6.11. בית המשפט עמד על חומרת עבירותיו של המבקש ועל עברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש וסמים. נקבע, כי בנסיבות אלה אין לקבוע כי עונשו של המבקש מופרז בחומרתו.

הבקשה

ה.

בבקשה (שנערכה על-ידי המבקש עצמו) עותר המבקש להקלה בעונשו. נטען, כי במהלך הדיונים בעניינו לא ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טיעוניו בפני בית המשפט. עוד נטען, כי המבקש נאלץ לעזוב את הקהילה הטיפולית השניה בה שולב, בשל היעדר הסדרי תשלום מול הביטוח הלאומי. המבקש ציין, כי הוא מצוי לקראת סיומו של הליך טיפולי לגמילה מסמים, שיאפשר לו להשתלב בחיים האזרחיים. לבסוף הזכיר, המבקש את נסיבותיו האישיות ובעיקר את רצונו לסייע לאמו החולה.

הכרעה

ו.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. היא נסבה על חומרת העונש שככלל אינה עילה לערעור בגלגול שלישי (רע"פ 1923/11 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואף לגופם של דברים, עיון בתיק אינו מגלה כל פגם בהכרעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.שלא כטענת המבקש, עולה מגזר דינו של בית משפט השלום כי עזיבת הקהילה הטיפולית השניה שאליה הפנהו בית משפט השלום, היתה כיון שהמבקש לא הסכים לטיפול שהוצע ולא בשל חוב כספי (נאמר במפורש, על פי תסקיר שירות המבחן, כי "מבחינת הקהילה אין כל בעיה מהבחינה הכספית"). עברו המכביד של המבקש, כעולה מן החומר שבתיק, וכן חומרת העבירות שבתיק הנוכחי, שנקל לשער את תסכול קרבנות העבירות כשמצאו כי רכושם נגזל על לא עוול, אינם מדברים לטובת המבקש; כך גם אי התיצבותו למעצר עם עזיבת הקהילה. יצוין כי המבקש היה מיוצג בבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולכן אין להלום את הטענה כי לא ניתן לו להביע דעתו. מן הסמים, והדבר יהא לו ולחברה לטובה השלבים הבאים, אך אין מקום לדיון בגלגול נוסף, ועל כן – כאמור – איני נעתר לבקשה.