פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1923/11
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
גזאל חטיב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה (השופטים אלרון, גלעד ורניאל) מיום 2.3.2011 בתיק ע"פ
13662-07-10
בשם המבקש:
עו"ד איימן אבו-רייא
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים אלרון, גלעד ורניאל) מיום 2.3.2011 בתיק ע"פ 13662-07-10, בו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט סלאח) מיום 30.5.2010 בתיק ת"פ 3534-05-09.
ב.
המערער (יליד 1984) הורשע על פי הודאתו, בכך שלאורך תקופה של כחמישה חודשים בה היה נשוי למתלוננת (בת 16.5 לערך באותה תקופה), נהג כלפיה באלימות ובאיומים. ביום 30.5.2010 השית עליו בית משפט השלום, לאחר התלבטות עליה העיד, עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ורכיבי ענישה נוספים. גזר הדין המקל נקבע בהתחשב, בין היתר, בחרטה שבית המשפט התרשם כי היא כנה, בהודאה בהזדמנות הראשונה, בנסיבות אישיות (גיל הנישואין הצעיר, הלחץ המשפחתי על בני הזוג ומאפייני אישיותו של המבקש), בגירושין מוסכמים במסגרתם קיבלה המתלוננת את מלוא זכויותיה, בהיעדר עבר פלילי ובתקופת המעצר הקצרה ומעצר הבית הארוך.
ג.
ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש התקבל (ביום 2.3.2011), בקביעה שגזר דינו של בית משפט השלום "חורג באופן חריג מהענישה הראויה". ניתן משקל לחומרת המעשים, לתסקיר שירות המבחן אשר נדרש לחוסר האמפטיה מצד המבקש, לאחריות המסויגת שנטל למעשיו, ולחשש להישנות התנהגות דומה בעתיד ובצורך בענישה מרתיעה עליהם עמד שירות המבחן. בהתחשב במעצר הבית הארוך, ובכלל לפיו ערכאת הערעור נמנעת ממיצוי העונש, הושתו על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי הענישה נותרו על כנם.
ד.
כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה המפורטת הנוכחית.
בין היתר נטען, כי לא ניתן משקל מתאים לאלה: (1) הגירושין המוסכמים, שנערכו כחלק מהסכם "סולחה" באמצעות נכבדי האזור, והציפיה הסבירה של כל הצדדים שהפרשיה הסתיימה; (2) התקופה הארוכה בה היה המבקש במעצר בית מלא (11 חודשים) וחלקי (3 חודשים נוספים); (3) ציפיות המבקש בעקבות בדיקת התאמתו לעבודות שירות. עוד נטען, כי אילו היה המשיב מודע לרמת הענישה התלויה בכף, היה נמנע מהודאה ומתעקש להוכיח את חפותו. בהקשר זה, כך דומה, עותר המבקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. נטען, כי אף אם אין הבקשה מעוררת שאלות מהסוג בגינו ניתנת רשות ערעור, יש ליתן משקל גם לשיקולי "צדק אישי".
ה.
לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. במוקד הבקשה עומדות טענות כלפי חומרת העונש שהשית בית המשפט המחוזי, וככלל טענות בעניין זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 6415/95 ולדיסלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 3579/96 אבו עיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אף לגופו של עניין, אמנם קיים פער בין הערכאות באורך התקופה ובמיוחד ברכיב הריצוי בפועל, ואולם בסופו של יום - ובהתחשב במעשים החמורים בהם הודה המבקש, המתפרסים על פני מספר חודשים - אין לומר כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי מצדיק התערבות ערעורית. בית המשפט אף נתן משקל לקולה לכל אותן נסיבות שהמבקש נדרש להן; אך הוא גם הזכיר דברי בית משפט זה, כי "עבירות האלימות והאיומים ככלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להיאבק בה" (רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט ג'ובראן).
ו.
בכל הנוגע לטענות שעניינן חזרה מהודאה אומר, כי בטרם הודה הוזהר המבקש על ידי באת כוח המשיבה בהסכימה לקבלת תסקיר, כי היא "אינה מתחייבת לקבל את המלצות שירות המבחן ויתכן כי תטען למאסר בפועל" (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.09); גם בית המשפט הזהיר את המבקש כי אינו כבול להסדר. בטיעונים לעונש (מיום 21.3.2010) אף עתר בא כוח המשיבה מפורשות "להטיל על הנאשם מאסר ממושך בפועל". חרף האמור המבקש הודה בעובדות כתב האישום, ולא עתר לחזור בו מהודאתו גם לאחר ששמע את עמדתה העונשית של המשיבה. הבקשה לחזרה מהודאה גם לא נזכרה בבית המשפט המחוזי. "ככלל, אין לאפשר לנאשם לבחון אם העונש שנגזר במסגרת הסדר טיעון עונה על ציפיותיו המוקדמות, ואם ייראה לו שהעונש כבד מדי - לחזור בו מן ההודיה" (ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); כלל זה, המעוגן בשכל הישר, יפה גם בענייננו.
ז.
סוף דבר, אין בידי להיעתר למבוקש, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד שקבע בית המשפט המחוזי, קרי, 13.3.11 עד שעה 8:30 במדור הערעורים של בית המשפט המחוזי.
ניתנה היום ד' באדר ב' תשע"א (10.3.2011).
ש ו פ ט