רע"פ 5790/04 יצחק מנצור נ. מדינת ישראל

1.ביום 5.4.2000 הורשע המבקש בבנייה ללא היתר. בגזר הדין הוטל על המבקש קנס בסך 4000 ₪ והוא חויב לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ להימנע מלעבור עבירות מסוימות על פי חוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), ובין היתר על פי סעיף 210 לחוק. עוד חויב המבקש להרוס את המבנים שבנה ללא היתר בתוך 12 חודשים. הליך זה יקרא להלן: ההליך המקורי .

משחלפו כ- 18 חודשים מיום מתן גזר הדין בהליך המקורי והמבקש לא הרס את המבנים כפי שהורה בית המשפט באותו גזר דין, הוגש נגדו כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת פ' ארגמן) הרשיע את המבקש על פי הודאתו וגזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי וכן הורה על חילוט ההתחייבות בסך 10,000 ₪ שהוטלה עליו בגזר הדין בהליך המקורי.

2.המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה וערעורו נדחה (פסק דינם של כבוד השופטים: ש' ברלינר, י' גריל ו- י' דר). מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה מעלה המבקש שלוש טענות עיקריות. הטענה הראשונה, אותה העלה המבקש אף בפני בית המשפט המחוזי, הינה כי לא היה מקום להרשיעו באי קיום צו שיפוטי הואיל ועל פי הצו היה עליו להרוס את המבנים בתוך 12 חודשים, ומשלא ביצע זאת עבר הנטל להריסת המבנים אל כתפיה של הוועדה המקומית, כמפורט בגזר הדין המקורי. טענתו השנייה של המבקש מופנית כנגד עונש המאסר שנגזר עליו, ולטענתו עונש זה חריג בחומרתו ביחס למעשים שבהם הורשע. לבסוף טוען המבקש כי לא היה מקום לחלט את ההתחייבות שהושתה עליו כיון שהתחייבות אינה עונש אותו ניתן להטיל בגין הרשעה בעבירות על פי חוק התכנון והבנייה.

3.דין הבקשה להידחות.

טענתו הראשונה של המבקש כנגד הרשעתו באי קיום צו שיפוטי מופרכת מיסודה. אין כל ספק כי המבקש לא קיים את הצו השיפוטי שחייב אותו להרוס את המבנים בתוך 12 חודשים ודי בכך כדי להרשיעו בעבירה זו (ראו: רע"פ 890/00 עוויסאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). טענתו השנייה של המבקש מופנית, כאמור, נגד חומרת העונש. טענות ממין זה אינו מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) יתירה מכך, בגזירת עונשו של המבקש עמדו לנגד עיני בית המשפט עברו העשיר בביצוע עבירות בנייה, והעובדה שעונשים קודמים שהוטלו עליו, ובכלל זה מאסר על דרך של עבודות שירות, לא הרתיעוהו מלשוב ולבצע את אותן עבירות. לפיכך, גם לגופם של דברים אין ממש בטענה. טענתו השלישית של המבקש שעניינה בהתחייבות שהושתה עליו אף היא דינה להידחות. סעיף 89 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 קובע כי הוראות הפרק בדבר דרכי ענישה ובכללן הוראת סעיף 72 שעניינה הטלת התחייבות בנוסף לעונש, יחולו על עבירות לפי כל דין. לפיכך, מוסמך היה בית המשפט להטיל על המבקש את ההתחייבות שהוטלה.

מכל הטעמים שפורטו לעיל הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה עמה והמבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד שנקבע לו.