רע"פ 890/00 זוהיר עוויסאת נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע ב19.7.94- יחד עם אחיו על פי הודאתם בביצוע עבירות בניה ללא היתר ובסטייה מתכנית ובשימוש בקרקע חקלאית ללא היתר ושלא בהתאם לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה, בבנותם בנייה מסיבית על קרקע חקלאית. דינם נגזר למאסר על תנאי וקנס והוצא צו איסור שימוש וצו הריסה שיבוצע על ידם עד תאריך שנקבע, אלא אם כן יהיה בידם עד אז, היתר כחוק. כן נקבע, כי אם לא תבוצע ההריסה על ידם, תבצענו

הועדה המקומית.

ערעורם של השנים לבית המשפט המחוזי נדחה. הצווים לא קוימו על ידי השנים והוגש נגדם כתב אישום בו הורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירות של אי קיום צו הריסה שיפוטי ושימוש בקרקע חקלאית כגן אירועים ללא היתר ובניגוד לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה. לאחר דחיות לבקשת השניים, נגזר דינם ב30.8.99- לקנס בסך 50,000 ש"ח, להתחייבות כספית על סך 50,000 ש"ח כל אחד שלא יעבור עבירה מסוג אלה המפורטות בכתב האישום והמאסר על תנאי הוארך. כן ניתנה ארכה בהסכמה לביצוע הריסת המבנים למשך 6 חודשים וזאת לאחר שחלפו קרוב ל5- שנים מאז הורשעו וניתן צו הריסה.

על פסק-הדין ערער המבקש בלבד בטענה כי לא היה מקום להרשיעו על אף הודאתו וכי ההודאה ניתנה בטעות וכי על הועדה המקומית היה לבצע את ההריסה אם לא בוצעה על ידו, כפי שהורה בית המשפט ולפיכך אין באי ביצוע הריסה על ידו משום עבירה וכי העונש חמור מדי. הערעור נדחה. על כך הבקשה שלפנינו.

שתי הערכאות הקודמות דנו בטענותיו של המבקש אחת לאחת ודחו אותן. ביצוע צו ההריסה הוטל על המבקש והוא הפר אותו. הקביעה לפיה תבצע הוועדה המקומית את הצו לאחר שיחלוף המועד לביצועו על ידי המבקש, אין בה כדי לפגוע כהוא זה בעובדה שהמבקש הפר את הצו באותה תקופה בה היה עליו לבצעו. השאלה אם החובה ממשיכה לחול עליו בתום המועד או שהיא מותלית לנוכח הקביעה שאז על הוועדה לבצעו, הוכרעה על-ידי בית המשפט המחוזי, אלא שאין עלי להידרש לה, שכן, די בכך שהמבקש הפר את הצו במהלך התקופה בה היה זה מחובתו למלא אחריו ובטרם תוכל הוועדה לסלק את המפגע. יתר הטענות, כמו הפרת צו איסור שימוש שהוא עניין שבעובדה, שלא הועלה בערכאה הראשונה אף שהמערער היה מיוצג ואין היא קשורה לטענה בדבר אי קיום צו הריסה, אינן טענות שיש בהן ממש לעניין בקשת רשות ערעור לערכאה שלישית. חומרת העונש אינה מהווה בדרך כלל עילה למתן רשות ערעור לערכאה שלישית ואין מקרה זה מהווה חריג לכלל, מה עוד שבהתחשב בעבירות ובנסיבות אין העונש חמור מדי.

סוף דבר, הבקשה אינה מעלה שאלה הראויה למתן רשות ערעור וגם לגופו של עניין אין בה ממש.

הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות בסך 10,000 ש"ח.