רע"פ 5890/06 אמיר שרגאווי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בנצרת (בת"פ 4190/02) בגין עבירה של ניסיון לתקיפה סתם, לפי סעיפים 25 ו-379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186 לחוק ועבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 335(א)(1) ו-334 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 16.7.2001 הגיע המבקש למוסך מיצובישי בעפולה (להלן: המוסך), וניסה לתקוף את גיסו, רביע מור (להלן: רביע) באמצעות פטיש שהניף לכיוונו. בהמשך דקר המבקש את אשרף אבו סריה (להלן: אשרף) באמצעות סכין יפנית שהחזיק בכיס מכנסיו. כתוצאה מהתקיפה נפצע אשרף בבטנו ונזקק לטיפול רפואי.

בית-משפט השלום בנצרת (כבוד סגן-הנשיא ג' אזולאי) הרשיע את המבקש, בהעדיפו את גרסת העדים האחרים, עובדי המוסך, לפיה, המבקש הוא זה אשר החל באלימות והוא אשר שלף את הסכין שברשותו ודקר את אשרף, ולאחר שנדחף על-ידי העובדים מחוץ למוסך. כן העדיף בית-המשפט את הודעתו של רביע במשטרה על-פני עדותו בבית-המשפט, באשר התברר, כי רביע השלים בינתיים עם גיסו, המבקש וכי איננו עובד עוד במוסך וכי עדותו היתה עדות שקר, בהתאם לרצונו לעזור למבקש. עקב זאת הוכרז רביע כעד עוין לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, תשל"א-1971. עדותו של המבקש גם היא לא זכתה לאמון בית-המשפט, אשר הסתמך, בין היתר, גם על ביקור פיזי במוסך וקבע, כי לא היתה אפשרות לכתר את המבקש בפינה ממנה לא היה יכול לברוח. נוכח כל אלו, הורשע המבקש בעבירות הנקובות בכתב האישום ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי של 10 חודשים לתקופה של שלוש שנים וכן ערבות בסך 3,000 ש"ח לתקופה של שנתיים, שלא יעבור על עבירות אלימות וכן הושת על המבקש קנס בסך 4,000 ש"ח.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת. בערעורו טען המבקש, כי בית-משפט השלום דחה בקשות ביניים שונות שהוגשו על-ידו, ביניהן בקשה לקבלת רישום פלילי של עדי התביעה; בקשה לחקירה נגדית של עדים נוספים, אשר הודעות כתובות מטעמם נתקבלו בהסכמה על-ידי בא-כוח המבקש; זימון נוסף של אשרף לחקירה חוזרת וזימון עדים נוספים להגנת המבקש, אשר לא זומנו מוקדם יותר. כן טען המבקש, כי לא היה מקום להכרזת רביע כעד עוין. בנוסף, טען הוא, כי לא הוכחו היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירות השונות וכי לא היה מקום להאמין לעובדי המוסך, אשר העידו על מעשי אלימות שנקטו כנגדו. באשר לעבירת החזקת הסכין, חזר וטען המבקש, כי הסכין הוחזקה כדין, בהתאם לעיסוקו. בנוסף, טען המבקש, כי עצם העובדה, שכנגד עובדי המוסך אשר השתתפו באירוע לא הוצא כתב אישום כלל, מהווה אפליה פסולה כנגדו, המצדיקה את זיכויו כ"הגנה מן הצדק". כן ערער המבקש על גזר-הדין שהוטל עליו וטען, כי הוא חמור בהתחשב בנסיבות האירוע, בעברו הפלילי הנקי מאלימות ובנסיבותיו האישיות.

בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן-הנשיא י' כהן, ה' ח'טיב ו-א' הלמן) קיבל חלקית את הערעור וזיכה את המבקש מעבירת החזקת הסכין. באשר ליתר טענותיו של המבקש, קבע בית-המשפט, כי אינו מתערב בממצאי המהימנות של בית-משפט השלום ומסכת העובדות הנובעת מהם. באשר להחלטות הביניים, לא מצא בית-המשפט פגמים בהן וככלל קבע, כי הבקשות השונות הוגשו על-ידי המבקש בשיהוי רב, בעוד שהיו לו הזדמנויות שונות להגיש בקשות אלו על אתר. ביחס לבקשות אחרות, כגון הבקשה לקבלת רישום פלילי של עדי התביעה, נקבע, כי בהתחשב בהכרעת בית-המשפט לא היה כלל צורך בהן ועל-כן בדין נדחו. בנוסף קבע בית-המשפט המחוזי, כי מהעדויות לא התעורר כלל ספק סביר באשר להתקיימותו של חריג ההגנה העצמית באירוע ועל-כן לא היה על המשיבה להוכיח אחרת. באשר לטענה לזיכוי בשל "הגנה מן הצדק", קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין במקרה דנן אכיפת דין בררנית, שכן אין דומה מעורבותם של עובדי המוסך למעורבותו של המבקש, אשר יצר את הנסיבות שהובילו לאלימות. בנסיבות העניין, פסק בית-המשפט כי, ניהול ההליך כנגד המבקש אינו פוגע בתחושת הצדק וההגינות בדרגה המחייבת את זיכויו. נוכח זיכוי המבקש מעבירת החזקת הסכין, הומתק עונשו לחמישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וכן הוקטן סכום הקנס שהוטל עליו ל-3,000 ש"ח. יתר רכיבי גזר-הדין נותרו על-כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו ובמידת המהימנות שייחס לעדויות השונות וכן במסקנה העובדתית הנובעת מהן. לטענתו, גם מעדויות עדי התביעה עולה, כי עובדי המוסך התנהגו באלימות כלפי המבקש, אשר לא היה יכול לצפות את התערבותם ובפרט את התערבותו של אשרף ועל-כן יש מקום לזכותו בטענת הגנה עצמית, או טענת גורם מתערב זר, אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין פעולתו של המבקש לבין הפציעה שנגרמה. בנוסף חוזר וטוען בא-כוח המבקש, כי בהחלטות הערכאות הקודמות יש משום פגיעה בזכותו של המבקש ליומו בבית המשפט ולהתגוננות בזמן אמת. כן טוען בא-כוח המבקש, כי לא הוכחו כל היסודות העובדתיים של עבירת התקיפה כנגד רביע. באשר לגזר-הדין, טוען בא-כוח המבקש, כי היה מקום לשלוח את המבקש לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן וכי העונש שהוטל עליו, גם לאחר שהומתק בבית-המשפט המחוזי, הינו חמור בהתחשב בנסיבות.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה לא מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית, המצדיקה מתן רשות ערעור. בנוסף, טוען הוא, כי אין מקום להתערב במסקנות המהימנות שבחר בית-משפט השלום לייחס לעדויות השונות, אשר נבעו מהתרשמות בלתי אמצעית מכל אחד מהעדים. כן סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין טענותיו של המבקש ביחס לבקשות הביניים שהגיש וביחס להגנה מן הצדק. לעניין העונש, טוען בא-כוח המשיבה, כי לא רק שאין להידרש לנושא זה פעם נוספת, אלא שגם לגופו של עניין אין עונש זה חורג כלל מרמת הסבירות בהתחשב בנסיבות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . אדרבה, המבקש חוזר בבקשתו אחד לאחד על נימוקי הערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי, אשר דן בטענותיו בכובד ראש ודי בעצם עובדה זו בכדי לסכל מתן רשות ערעור נוספת.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו וודאי שלא ניכרת סטייה שכזו, אלא אדרבה, בהתחשב בתוצאות האירוע ובתוצאות שהיו עלולות להיגרם, עונשו של המבקש הינו על הצד הקל.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. אין מקום לערכאת ערעור להתערב בממצאים העובדתיים אשר נקבעו בערכאה הדיונית, אלא בנסיבות קיצוניות, בהן מסקנתו של בית-המשפט אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, עמ' 631-632). ואם הדבר נכון ביחס לערעור בזכות, לא כל שכן כאשר הדבר נוגע לערעור ברשות. בפרשה שבפניי לא הסתפק בית-המשפט בעדויות שנשמעו בפניו, אלא אף ביקר פיזית במקום האירוע. כן ביסס בית-המשפט את פסק-דינו על ממצאים נוספים, כגון תעודה רפואית המעידה על פציעתו של אשרף. אינני רואה מקום, אם כן, לפקפוק בממצאי בית-משפט השלום במקרה זה.

באשר לטענות המבקש ביחס לבקשות הביניים שהגיש. מהחומר ומהפרוטוקולים נראה, שבקשות אלו הוגשו בשיהוי ניכר, וללא סיבה מוצדקת. כך למשל, הסכים בא-כוח המבקש להגשת ראיות בכתב בלא שביקש לחקור את נותני הראיות והגיש בקשה בקשר לכך רק לאחר סיום פרשת התביעה. כך למשל, לא התנגד בא-כוח המבקש למתן עדותו של אשרף בשפה הערבית, אלא ביקש לזמנו שוב לעדות בטענה לאי-דיוקים לאחר זמן רב, מה גם שבא-כוח המבקש שולט בשפה הערבית והיה יכול להצביע על אי-דיוקים בתרגום בפרוטוקול באופן מיידי. גם יתר בקשותיו של המבקש לא נומקו כדבעי, היו נגועות בשיהוי רב או בדיעבד מסתבר, לאור זיכויו בחלק מהעבירות, כי לא היה בהן צורך כלל.

אינני מוצא טעם רב בטענות המבקש באשר להגנה עצמית, התערבות גורם זר או גם בטענות באשר להגנה מן הצדק. המבקש הגיע למוסך מתוך כוונה ליצור עימות עם רביע, כאשר הוא נושא סכין בכיסו. הוא זה אשר יזם את התקיפה, בהרימו פטיש ובניסיון לפגוע ברביע, כאשר הלה סירב לצאת מהמוסך. בוודאי שהיה עליו לצפות, כי ניסיונו זה עלול להיתקל בהתנגדות, בין מצד רביע ובין מצד חבריו לעבודה. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי, כי מעשה הדקירה נעשה לצורך הגנה עצמית. זאת ועוד, הניסיון ליצור הקבלה בין מעשיו של המבקש לאלו של עובדי המוסך, אשר תחייב את זיכויו או למצער תפחית מאשמתו, אין לו מקום.

בעניין תת-תרבות האלימות והסכינאות במושבותינו כבר אמרנו, כי יש לעקר תופעות אלו מן השורש (ראו דבריי בע"פ 175/05 רונן שטרית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' אחמד חלייחל (טרם פורסם)). אירוע מסוג זה היה עלול להסתיים בקלות בשפיכות דמים של ממש. הקלות והתדירות הבלתי-נסבלת של מעשים כגון אלו מחייבת את מערכת אכיפת החוק כולה להילחם מלחמה של ממש בגילויי אלימות קיצוניים שכאלו. בעניין זה אף ניתן לומר, כי הנושא עמו סכין לצורך עיסוקו, דרישות האחריות ממנו גבוהות אף יותר ומחייבות אותו לכובד ראש בכל שימוש שהוא עושה בסכין זה. משכך, אינני מוצא מקום לכל התערבות בעונשו של המבקש.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 13.7.2006 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות מבוטלת בזאת. המבקש יתייצב ביום 15.10.2006 במשטרת מגדל העמק לביצוע עבודות השירות לתקופה שנגזרה עליו.