רע"פ 5913/08 חמודה סואן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בשני אישומים שעניינם סחר בסמים והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. בעקבות כך נגזרו למבקש 16 חודשי מאסר, הופעלו במצטבר שני מאסרים מותנים שהיו תלויים נגדו, האחד בן שנה והשני בן חודשיים, ובחופף הופעלה תקופת מאסר שלישית, בת שלושה חודשים. עוד נגזרה למבקש פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך שנה אחת מיום שחרורו ממאסר.

2.

ערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש, התקבל. בערעורה קבלה המשיבה על הקביעה שאחד המאסרים על תנאי ירוצה בחופף, וכן על שלא נגזרו למבקש מאסר על-תנאי וקנס. בקבלו את הערעור קבע בית-המשפט המחוזי, כי נוכח הרשעותיו הקודמות הרבות של המבקש היה מקום להפעיל את כל עונשי המאסר על תנאי במצטבר, או למצער, לנמק מדוע לא יופעלו כך. כן היה ראוי לגזור לו מאסר על-תנאי כעונש צופה פני עתיד, דבר שלא נעשה וגם זאת בלא נימוק. בסופו של יום נפסק, כי עונשו של המבקש יעמוד על שנתיים מאסר, בנוסף לתקופות המאסר על-תנאי בהם ישא במצטבר, ובסך הכל יהיה על המבקש לרצות 41 חודשי מאסר. כמו כן, נגזרו למבקש שנת מאסר על-תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו.

3.

כעת עותר המבקש, שאינו מיוצג, ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. נטען, כי זה האחרון שגה בכך שלא נתן משקל ראוי לנסיבות חייו הקשות. עוד טוען המבקש, כי היה על בית-המשפט קמא להחזיר את הדיון לבית-משפט השלום כדי שינמק את החלטותיו, וכי לא סביר כי יוחמר עונשו של אדם רק עקב פגם שנפל בהחלטותיה של הערכאה הדיונית. לבסוף, טוען המבקש כי ההחלטה להשית עליו קנס, בידיעה שהינו חסר אמצעים לחלוטין, כמוה כהוספת 60 ימים למאסרו.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לערעור שני למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) , והדבר נכון גם במקרים בהם קיים פער בין העונש שנגזר בערכאה הראשונה לזה שנגזר בערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05) ). אין המקרה שבפני נמנה עם החריגים להלכה. לגופם של דברים אוסיף, כי נוכח חומרת העבירות ועברו המכביד של המבקש, היה בית-משפט קמא מצווה להחמיר עמו, ומשכך לא גיליתי בפסק הדין פגם כלשהו המצדיק קיומו של ערעור שני.

הבקשה נדחית.