רע"פ 5956/15 משה גרין נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה נ' אהד ), בעפ"א 9821-02-14 ועפ"א 11877-02-14, מיום 15.7.2015, בגדרו נדחו ערעורו של המבקש וערעורה שכנגד של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע ), בת"פ 2416/05 ועמ"ק 5289/00, מיום 26.2.2012.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום המייחסים לו עבירות תכנון ובנייה שהוא או אחרים ביצעו במקרקעין שבבעלותו, בגוש 8975, חלקה 15, שבמושב בצרה (להלן: המקרקעין ). בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המבקש, במסגרת עמ"ק 5289/00, נטען כי במקרקעין נבנו שלושה מבנים אשר החורגים מהיתר הבנייה שניתן לגביהם, ואשר אינם משמשים לחקלאות, בניגוד לתכנית בניין עיר משמ/46(חש) (להלן: תכנית משמ/46(חש) ). עוד נטען, כי במבנה נוסף אשר נבנה במקרקעין בוצעו שימושים חורגים, בכך שהופעלו בו עסקים למכירת רהיטים, צעצועים ותנורי הסקה. כתב אישום זה ייחס, אפוא, למבקש עבירה של שימוש במקרקעין וביצוע עבודה בסטייה מהיתר ובניגוד לתכנית, לפי סעיף 204 בצירוף סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). ביום 12.7.2005, הוגש נגד המבקש כתב אישום במסגרת ת"פ 2416/05, ממנו עולה כי החל מחודש מרץ 2005, הופעלו במקרקעין גן אירועים ומסעדה, הכוללים מבנה מעץ בשטח של כ-500 מ"ר ומגרש חניה בשטח של כ-3,000 מ"ר, וזאת בניגוד להיתר ולתכנית משמ/46. משכך, יוחסה למבקש בכתב אישום זה עבירה של שימוש במקרקעין וביצוע עבודה בסטייה מהיתר ובניגוד לתכנית, לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה.

1.

ביום 1.9.2005, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן במסגרת עמ"ק 5289/00, וביום 5.1.2006, הורשע המבקש, על יסוד הודאתו, במיוחס לו בכתב האישום במסגרת ת"פ 2416/05. בגזר דינו, מיום 25.1.2006, הוציא בית משפט השלום תחת ידו צווים להפסקת השימוש החורג במקרקעין וצו הריסה לגבי המבנים שנבנו במקרקעין ללא היתר, בנוגע לגן האירועים והמסעדה. בנוסף, השית בית משפט השלום על המבקש קנס כספי כולל בסך 50,000 ₪; והתחייבות כספית בסך 50,000 ₪, לבל יעבור המבקש, במשך שנתיים, עבירה לפי סעיפים 204 או 210 לחוק התכנון והבניה.

2.

המבקש ערער על תוצאה זו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ביום 15.7.2008, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית משפט השלום. נקבע, כי נפלה טעות בהכרעת דינו של בית משפט השלום, מיום 1.9.2005. זאת שכן, בית משפט השלום קבע ממצאים על בסיס המוצגים ת/13-ת/14, שעניינם תכנית משמ/46, כאשר מעיון במוצגים אלה " עולה כי התכנית פורסמה למתן תוקף בילקוט הפרסומים מספר 3496

ביום 5.1.1987 בעמוד 239 והתכנית קיבלה תוקף ביום 26.3.1987 ". על-כן, ובשים לב לכך שמועד פרסומה של תכנית משמ/46 (קרי 5.1.1987) קודם למועד שבו ניתן לה תוקף (קרי 26.3.1987), קבע בית המשפט המחוזי כי " על פניו, יש טעות בעובדות אליהם הגיע [בית משפט השלום] , אשר אפשר שיש בהם כדי להשליך על המסקנה המשפטית בדבר תוקפה המשפטי של תכנית משמ/46 ". על-כן, קבע בית המשפט המחוזי כי " ראיתי להחזיר עניין זה [לבית משפט השלום] , על מנת שיבחן אותו ויבדוק האם לאור הטעות הנ"ל יש מקום לשנות את הכרעת דינו. כך גם יבדוק בית המשפט את נושא התב"ע (תכנית בניין עיר – א.ש) המנדטורית " הנוגעת למקרקעין.

יצויין, כי ביום 18.2.2007, דחה בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (עת"מ (ת"א) 2732/05, מפי כב' השופטת מ' רובינשטיין ) (להלן: בית המשפט לעניינים מינהליים ) עתירה שהגיש המבקש שעניינה תקפותה של תכנית משמ/46, ונוגעת, בין היתר, לפער התאריכים בין מועד פרסום התכנית למועד מתן תוקפה, כאמור לעיל.

3.

ביום 26.2.2012, לאחר שהוחזר התיק לעיונו, שב בית משפט השלום והרשיע את המבקש במיוחס לו בשני כתבי האישום שהוגשו נגדו (להלן: הכרעת הדין המשלימה ). נקבע, כי השגגה אשר נפלה בהכרעת הדין, מיום 1.9.2005 הינה " טעות טכנית בלבד, שאין לה כל משמעות מהותית ומשפטית ". לשיטתו של בית משפט השלום, נפלה טעות סופר בתאריך הפרסום שהוטבע על גבי תכנית מש"מ/46, כך שהיא פורסמה ביום 5.11.1987, להבדיל מהתאריך הנקוב עליה, היינו 5.1.1987. אשר לתב"ע המנדטורית, קבע בית משפט השלום כי היא אינה מאפשרת את השימוש המסחרי במקרקעין, אשר בוצע בהם בפועל.

4.

ביום 23.12.2013, לאחר הרשעת המבקש במסגרת הכרעת הדין המשלימה, גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש. בפתח דבריו, עמד בית משפט השלום על התנהלותו של המבקש, בציינו כי " מדובר בניצול לרעה של הליכי המשפט, בבחינת 'ימות הפריץ או ימות הסוס', כאשר כל סרבול, הכבדה והטעייה מבוצעים ומנוצלים לתכלית אחת והיא דחיית הקץ והמשך גריפת הרווחים מהמקרקעין, שלהוותו של [המבקש] , עדיין מוכרזים כחקלאיים ". זאת, בשים לב לעובדה שהמבקש " הטעה " את בית המשפט המחוזי, בכך שלא ציין בפניו את החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לתקפותה של תכנית מש"מ/46. על רקע זה, ועל יסוד מכלול השיקולים, השית בית משפט השלום על המבקש קנס כולל בסך 800,000 ₪ (בניכוי סכום של 50,000 ₪ ששולם על-ידי המבקש לאחר גזר הדין המקורי). בנוסף, הוציא בית משפט השלום צווים להפסקת השימוש החורג במקרקעין, וצו הריסה למבנה גן האירועים והמסעדה.

5.

המבקש לא השלים עם תוצאה זו, וערער עליה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. המשיבה, מצידה, הגישה ערעור שכנגד על קולת העונש. ביום 15.7.2015, דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים. נקבע, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה הוא " הורשע פעמיים " על-ידי בית משפט השלום. זאת שכן, בית משפט השלום אך ורק הותיר את הרשעתו של המבקש על כנה, ולא הרשיעוֹ בשנית. עוד נקבע, בהקשר זה, כי " משנדרש [בית משפט השלום]

להתייחס לשתי השאלות שהופנו במסגרת הערעור [...] משמע, גזר הדין בטל וייגזר מחדש לאחר השלמת הכרעת הדין ". לשיטתו של בית המשפט המחוזי, אין מקום להידרש מחדש להשגותיו של המבקש בנוגע לתקפותה של תכנית משמ/46, אשר נדחו, זה מכבר, על-ידי בית המשפט לעניינים מינהליים ובית משפט השלום. לבסוף, נקבע כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, לקולת העונש או לחומרתו.

הבקשה לרשות ערעור

6.

בבקשה שלפניי העלה המבקש טענות רבות בהן יש, לשיטתו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. לגישתו של המבקש, במקרה דנא מתעוררות, בין היתר, השאלות שלהלן: האם הכרעת הדין הראשונה שניתנה בעניינו היא חלוטה; האם החזרת התיק לעיונו של בית משפט השלום משמעה דחיית ערעורו של המבקש; והאם בית משפט השלום רשאי היה לגזור את דינו של המבקש בשנית " בלא שהונחה לעשות כך ובלא שמהותית השתנתה הכרעת הדין ". עוד טען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי החזרת התיק לבית משפט השלום נעשתה אך ורק לצורך התייחסות לתכנית משמ/46 ולתכניות המנדטוריות. זאת שכן, קביעה זו, כך נטען, מובילה לתוצאה אבסורדית מבחינה משפטית ולוגית, כאחת. בהמשך, טען המערער כי נפגעה זכותו לערער על הכרעת הדין הראשונה בעניינו, מאחר שטענותיו בעניין זה לא נשמעו. המבקש הוסיף וטען, כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל שגגה כאשר לא דן ב" טעות משפטית שמצויה כבר בהכרעת הדין הראשונה ", הנוגעת לסמכותה של הועדה המחוזית המשותפת למחוזות חיפה והמרכז לקבוע ייעודי קרקע. עוד נטען, כי גזר הדין השני שניתן בעניינו של המבקש בטל, עקב כך שהוא ניתן תוך חריגה מסמכות. לטענתו של המבקש, בית משפט השלום הרשיע אותו בעבירת בנייה, בניגוד להסדר דיוני, " בלא שהמבקש הודה בעבירה של בנייה בלא היתר, ולחילופין ללא שהוכחה העבירה ". לבסוף, הצביע המבקש על שיקולים זרים מהם הושפע, לשיטתו, בית משפט השלום.

בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הצווים שהוצאו על-ידי בית משפט השלום, ולכך אדרש בהמשך.

דיון והכרעה

7.

לאחר שבחנתי את הבקשה שלפניי, כמו גם את נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כלל הוא, כי מתן רשות ערעור לדיון בסוגייה ב" גלגול שלישי " שמור למקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל ורחבת היקף, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר מתעורר חשש מפני עיוות דין או אי-צדק מהותי שנגרם למבקש (רע"פ 6039/15 בילויים אילת 2012 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת (8.9.2015); רע"פ 5658/15 סמירנוב נ' מדינת ישראל (24.8.2015); רע"פ 5431/15 פלוני נ' מדינת ישראל (24.8.2015)). חרף הנופך העקרוני שמנסה המבקש לעטות מעל לבקשתו, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית נכבדה כגון דא, והיא נוגעת במובהק לעניינם הפרטי של הצדדים הישירים לה. מטעם זה, דינה של הבקשה להידחות.

8.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש. אינני מוצא כל סיבה להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי, ומסקנותיו מקובלות עליי במלואן.

מחומר הראיות עולה בברור, כי המבקש אמנם פועל מזה שנים ארוכות בניגוד להיתרי בנייה ולתכניות שנקבעו למקרקעין שבבעלותו, וכל השגותיו של המבקש בעניין זה אינן יכולות להתקבל. יש לזכור, כי עניינו של המבקש נדון בערכאות שיפוטיות שונות, החל משנת 2000 (עם הגשת כתב האישום בעמ"ק 5289/00), ולכל אורך תקופה זו, ממשיך המבקש להשתמש במקרקעין בניגוד להיתרים ולתכניות, כאמור.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית בזאת.

לפיכך, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע הצווים שהוצאו בגזר דינו של בית משפט השלום.