רע"פ 601/07 בקר אבו חדיר נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי בשתי הזדמנויות שונות, בשנים 2003 ו-2004, הסיע המבקש ברכבו תושבי שטחים ללא שהיו בידם היתרים כדין לשהייה בישראל, ויוחסו לו עבירות לפי סעיף 12א(ג)(1) לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. המבקש הורשע על פי הודאתו, ועובר למתן גזר-הדין ביקש לצרף תיקים נוספים בהם הוא הודה והעוסקים בעבירות זהות, וכן בעבירות של סיוע לגניבת רכב, הכשלת שוטר, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, ארבעה ניסיונות לתקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור והתנגדות למעצר.

נוכח כל אלה, ולאחר קבלתו של תסקיר מבחן בו פורטו נסיבות חייו הקשות של המבקש – היותו אב לשמונה ילדים וסובל ממצוקה כלכלית קשה –והעובדה כי הוא ניסה לשקם את חייו, הושתו עליו 15 חודשי מאסר, וארבעה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה נוספת לפי חוק הכניסה לישראל.

המבקש ערער על חומרת העונש שהושת עליו לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, וטען כי מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות אשר יש בהן כדי להצדיק הקלה בעונש: העובדה כי חסך זמן שיפוטי עת הודה בעבירות שיוחסו לו ואף צירף למשפטו תיקים נוספים שעמדו לחובתו; היותו מפרנס יחיד של משפחה בת 8 ילדים; היותו נתון בעת ההיא להשפעתם של סמים ואלכוהול. בית-המשפט (סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) דחה את הערעור, וזאת נוכח ריבוי העבירות בהן הורשע ועברו הפלילי המכביד, בגינו נשא בעבר בעונש מאסר. מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער, מן הטעמים אותם שטח בפני בית-משפט קמא.

אין בידי להיעתר לבקשה זו. הלכה היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אין בה כדי להצדיק את ליבונה של הסוגיה בפני ערכאה נוספת, שלישית במספר. לגופם של דברים אציין, כי סבורני שערכאות קמא שקלו נכונה את האיזון הראוי בעניינו של המבקש, ושותף אני להשקפתן כי אין

בעונש שנגזר לו חומרה יתרה, שכן זהו עונשו הכולל בגין מספר רב של עבירות בהן הורשע, ועברו הפלילי המכביד אף הוא עומד לו לרועץ.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.