רע"פ 6055/06 רוברט ניידרמן נ. מדינת ישראל

1.בחודש פברואר 2005 נסע המבקש במהירות של 82 ק"מ לשעה בדרך עירונית בחולון, בה המהירות המותרת היא 50 ק"מ לשעה בלבד. בית-משפט השלום לתעבורה הרשיעו, נוכח הודאתו, בעבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. דינו נגזר לקנס בסך של 1,000 ש"ח ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 5 חודשים, תוך הפעלת פסילה על תנאי של שלושה חודשים שתרוצה באופן חופף.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב, וטען כי מפרוטוקול הדיון, שנערך בכתב ידו של השופט בדין, עולה כי עונש הפסילה על תנאי הופעל מבלי שהתביעה ביקשה לעשות כן. בית-המשפט דחה את טענותיו, תוך שקבע כי נקודת הייחוס לבחינת מהירות נסיעתו של המבקש הינה המהירות המותרת בחוק, 50 ק"מ לשעה, ולא המהירות בה אין עוד ברירת משפט, 80 ק"מ לשעה. מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור, ובמסגרתה שב הוא וטוען כי לא ראוי כי בית-המשפט יחמיר בעונשו מעבר למבוקש על ידי התביעה, וכן כי היה על ערכאה קמא לפרש את כתב ידו של השופט לקולא, ולא לחומרא.

3.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו של המבקש, ויש בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, להרשות ערעור לפני בית משפט זה

(רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646; רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה , לא פורסם). אף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם, במיוחד נוכח 38 הרשעות תעבורה קודמות שכבר צבר לחובתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.