רע"פ 6059/13 מחמוד כאלותי נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) מתאריך 17.7.2013 ב-ע"פ 9966-01-13, שבגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (להלן גם: בית המשפט לעניינים מקומיים ), שם הוא הורשע, נוכח הודייתו בעובדות כתב אישום מתוקן (בשני אישומים), בעבירות הבאות: אי-קיום צו שיפוטי – עבירה לפי סעיף 210 ל חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:

חוק התכנון והבניה ) ועבירה של ביצוע עבודות במבנה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) ל חוק התכנון והבניה .

בשל הרשעתו האמורה, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: קנס בגובה 459,200 ש"ח (שכלל: קנס בגובה 29,200 ש"ח לפי סעיף 61(א)(2) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977

– (להלן: חוק העונשין ) וכן קנס יומי בגין כל יום של הפרת הצו-השיפוטי, בגובה של 500 ש"ח); 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים (והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה של אי-קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 ל חוק התכנון והבניה ), וזאת בגין המיוחס לו במסגרת האישום הראשון. כן הושת על המבקש: קנס בגובה 75,300 ש"ח, בגין ביצוע העבירה של שימוש במבנה ללא היתר (מושא האישום השני). המבקש נדרש בנוסף לחתום (בתוך 45 יום ממועד גזר-הדין) על התחייבות כספית בסך 75,300 ש"ח

כי הוא לא יעבור על הוראות סעיפים: 145, 204, או 210 ל חוק התכנון והבניה

וזאת למשך 24 חודשים (החל מתאריך 1.3.2013), או שייאסר למשך 21 יום, באם לא יחתום על ההתחייבות כאמור במועד.

2.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור ובגדרה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהושת עליו בבית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד. בתאריך 23.9.2013 הוריתי על עיכוב ביצוע העונש – עד להחלטה אחרת.

להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

3.

המבקש הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, שעל פיהם:

לפי פרטי האישום הראשון: המבקש הפר צו-שיפוטי שהושת עליו בגדרי ת"פ 656/99, שם הצטווה להרוס מבנה בן 5 קומות שבנה בשטח של למעלה מ-1,000 מ"ר בשכונת שועפט (להלן: המבנה , או הנכס ), או להתאים את עבודות הבניה להיתר שיקבל (ככל שיקבל) מהוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים – וזאת עד למועד שהיה קבוע תחילה לתאריך 1.12.2005 ונדחה לתאריך 7.10.2008. המבקש נמנע מלקיים את הצו האמור עד לתאריך 17.2.2011.

לפי פרטי האישום השני: בין התאריכים 22.2.2010 ו- 17.2.2011, או בסמוך לכך, המבקש הוסיף למבנה האמור, ללא היתר, קומה נוספת, שישית (בשטח 225 מ"ר), ועשה בה שימוש.

4.

בתאריך 6.12.2012 גזר בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד את עונשו של המבקש, לאחר שמיעת הטיעונים לעונש (ולאחר שדחה את טענותיו של המבקש, שהועלו במועד הטיעונים לעונש, בגדרם ביקש לחזור בו מהודייתו באישום השני). בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד הדגיש בגזר-דינו את החומרה המיוחדת שיש לייחס לעבירה של הפרת הצו-השיפוטי על-ידי המבקש (לפי סעיף 210 ל חוק התכנון והבניה ),

תוך שהוא מציין, לגבי העבירות מושא האישום הראשון, כי:

"מדובר במבנה אבן מפואר בהיקף של 1,010 מ"ר שאינם לשימושו האישי של הנאשם תוך הפקת רווח כלכלי רב מאוד. באי ביצוע צו ההריסה יש התרסה כלפי החוק, פגיעה בסדר הציבורי, זלזול בהחלטות בית המשפט והפקת רווח רב והנאה מפירות העבירה. אין על הנאשם מורא מפני החוק ובית המשפט".

באשר לעבירות, מושא האישום השני נאמר כדלקמן:

"באישום שני זה שבפני חומרה מיוחדת. לא רק שבחמשת קומות הבניין נשוא האישום הראשון היתה חריגה של 1,020 מ"ר, הוספה לבניה בלתי חוקית זו קומה נוספת שישית בשטח של 225 מ"ר נוספים, ללא היתר ולאחר שכבר ניתן פסק דין לגבי החריגה בחמשת הקומות שמתחת לקומה השישית. הנאשם משתמש במבנה זה, אך לא לשימושו האישי ומפיק מכך רווח רב. ניתן לומר שבהתנהגות זו יש התרסה ועזות מצח כנגד שלטון החוק".

בסופו של דבר בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד גזר על המבקש את העונשים שפורטו בסיפא לפיסקה 1 שלעיל.

לעניין שיעור הקנס שבחר להשית על המבקש, ביחס להפרת הצו-השיפוטי, עמד בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד על כך שלפי הוראת סעיף 61(ג) ל חוק העונשין ובהתחשב במספר ימי ההפרה של הצו השיפוטי (מעל 860 יום), ניתן היה לגזור על המבקש קנס בסכום כולל של למעלה מ-1,200,000 ש"ח (לפי חישוב של 1,400 ש"ח לכל יום של הפרה), אך נוכח בקשת המשיבה, להטיל על המבקש קנס יומי בסך 600 ש"ח ליום, ובהתחשב במכלול השיקולים הנדרשים בגדרי תיקון 113 ל חוק העונשין – השית בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד על המבקש, בגין האישום הראשון, קנס יומי בסכום של 500 ש"ח, בעבור כל יום של הפרת הצו השיפוטי וכן קנס בסך של 29,200 ₪ (הקנס המקסימאלי הקבוע בסעיף 61(א)(2) ל חוק העונשין ), בגין הפרת הצו השיפוטי, כאמור, ובסך הכל: 459,200 ש"ח, בגין האישום הראשון.

5.

המבקש הגיש בתאריך 6.1.2013 ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים הנכבד על גזר-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ את קביעותיו של בית משפט לעניינים מקומיים בשאלת גובה הקנס שהושת על המבקש והסמכות בהשתתו וכן את ממצאיו ביחס לעבודות הבינוי שביצע המבקש ללא היתר כאמור. ביתר פירוט, אציין שביחס לסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד להשית את הקנס היומי על המבקש, הסתמך בית המשפט המחוזי הנכבד על: לשון סעיף 210 ל חוק התכנון והבניה , ועל מה שנפסק ב-רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל

(23.6.2011) (להלן: עניין מלכיאל ) , והסיק מכך כי העבירה של הפרת צו-שיפוטי – מתייחסת לעבירות שנעברו בעבר, שבגינן מוסמך בית המשפט להשית קנס על כל יום ויום בו התמשכה העבירה. ביחס לגובה הקנס שהושת על המבקש, הדגיש בית המשפט המחוזי את היקף חריגות הבניה שיוחסו למבקש באישום, מושא הפרת הצו-השיפוטי, וכן את אלה המיוחסות לו באישום השני פה (שניהם עולים במצטבר על 1000 מ"ר), כמו גם את הנתון לפיו המבקש הפיק רווח אישי מהמבנה. לבסוף הדגיש בית המשפט המחוזי הנכבד את החומרה הטמונה בעבירה של אי-קיום צו-שיפוטי לפי סעיף 210 ל חוק התכנון והבניה, כפי שקבע גם בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, ויחד עם זאת ציין את הנתון לפיו לא הושת על המבקש הקנס המקסימאלי הקבוע בסעיף 61(ג) ל חוק העונשין וכי לא נגזר על המבקש עונש של מאסר בפועל. ביחס לעבירה של ביצוע עבודות בינוי ללא היתר – דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את טענות המבקש, לפיהן בית המשפט לעניינים מקומיים לא שקל את הקשיים התכנוניים שמוערמים, לטענתו, על תושבי מזרח ירושלים – וזאת מאחר שהמבקש לא צרף כל ראיות, או אסמכתאות לתמוך בטענתו האמורה (מה גם שנמצא כי לא קיימת היתכנות תכנונית, ביחס להכשרת הבניה האמורה).

מכאן הבקשה שבפני.

טענות הצדדים

6.

המבקש מעלה בבקשתו את הטענות הבאות:

ראשית

המבקש גורס כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד, בכך שאישר את הקביעה בעניין השתת הקנס וגובהו, בהפרה ראשונה של צו-שיפוטי (גם מאחר, שלשיטתו, לא ניתנה למבקש כל אזהרה כי הוא עלול לקבל קנס יומי – וזאת מהטעם כי הוא סבור שסעיף 210 ל חוק התכנון והבניה הינו צופה פני עתיד).

שנית

המבקש סבור כי גובה הקנס שהוטל עליו, איננו מידתי, בהתחשב במתחם הענישה המקובל (כפי שהוא נבחן לפי תיקון 113). לצורך תמיכה בטענתו זו, מפנה המבקש לפסיקה, בגדרה שיעור הקנס היומי המקסימאלי שהושת שם – לא עולה על 450 ש"ח (ביחס לפסיקה זו, טוענת המשיבה כי המדובר בעבירות בניה, שבוצעו בהיקף קטן בהרבה, מזה שביצע המבקש כאן וגם כי החישוב שערך המבקש – הינו שגוי בחלקו).

שלישית

המבקש חוזר על הטענה שנדונה בבית המשפט המחוזי הנכבד, שלפיה רשויות התכנון מערימות קשיים, במדיניות התכנון בה הן נוקטות כלפי תושבי מזרח ירושלים.

7.

המשיבה טוענת מצדה, בתגובתה שהוגשה בתאריך 20.10.2013 בעקבות החלטתי, מתאריך 23.9.2013, כי יש להותיר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד – על כנו, תוך שהיא קוראת לאמץ אותו לגופו, וכן מהטעם כי היא סבורה כי הטענות שמעלה המבקש כאן, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי".

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בחומר שצורף לה ובתגובת המשיבה לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות . הנימוקים לכך יובאו מיד בסמוך.

9.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה יעניק ככלל רשות ערעור לדיון "בגלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת

שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים

להליך

(עיינו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3)

123 (1982);

רע"פ 4515/07

אבו שנב נ' מדינת ישראל

(17.10.2007)), או במקרים

המגלים אי-צדק בולט, או חשש מפני עיוות-דין

(עיינו: רע"פ 2222/13

חיחיאשווילי נ' מדינת ישראל (2.5.2013); רע"פ 2258/13 מאירוב נ' מדינת ישראל

(30.4.2013); רע"פ 2744/13

אברמוב נ' מדינת ישראל

(30.4.2013)) .

10.

מעבר לכך, במקרים שבהם מתייחסת הבקשה רק לחומרת העונש, כמו כאן, ההלכה היא שרשות ערעור תינתן רק במקרים נדירים, בהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, בהתאם לנסיבות העניין (ראו לדוגמה: רע"פ 1276/13

שושן נ' מדינת ישראל

(20.02.2013); רע"פ 905/13

חייק נ' מדינת ישראל

(11.02.2013); רע"פ 8527/12

ששון נ' מדינת ישראל

(28.11.2012)). לדידי, המסקנות של ערכאות הקודמות הנכבדות, באשר לעונש שהושת על המבקש הן ביחס לסמכות להשית עליו קנס יומי והן ביחס לשיעורו והן ביחס לגובה הקנס הפרטני שהוטל עליו נוכח ביצוען של עבודות שבוצעו במבנה, מבלי שהתקבל עבורן היתר (מושא האישום השני) – נכונות ומשקפות את האיזון הנדרש במכלול, ואינן חורגות ממדיניות הענישה הראויה בנסיבות (השוו: עניין מלכיאל ).

11.

זאת ועוד – אחרת. גם לגופם של דברים דין ההשגות שמעלה כאן המבקש –להידחות.

בית המשפט לעניינים מקומיים התחשב בשיקולים הרלבנטיים לעניין, אותם אימץ גם בית המשפט המחוזי הנכבד, ובהם: הרווח הכלכלי שהפיק המבקש מהמבנה, והיקף ההפרה של הבניה הבלתי חוקית. בשיקולים אלה ובאיזון שביניהם אין בידי להתערב. גם טענת המבקש לפיה הוא היה צריך להיות מוזהר כי יוטל עליו קנס, איננה מתיישבת עם ההלכה שנפסקה ב- עניין מלכיאל והיא מוקשה במיוחד – בשים לב לכך שבמסגרת ת"פ 656/09, שבו הורשע ושבגדרו הוצא כנגדו צו ההריסה השיפוטי – חתם המבקש על התחייבות, במסגרת גזר הדין, שלפיה אם הוא יימנע מלהרוס את המבנה, או שלא יהיה בידו היתר, אזי הוא עשוי להיות מואשם בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי (כפי שעולה מתגובת המדינה לבקשה, בסעיף 20).

נוכח כל האמור עד כאן – אין בהשגותיו של המבקש, גם לגופם של דברים, כדי להצדיק מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי".

12.

בשים לב לכל האמור לעיל – הרי שהן מבחינת ההלכה בנוגע למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", והן מבחינת נסיבותיה של הבקשה שבפני – אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור. לפיכך –

בקשת רשות הערעור נדחית .

נוכח תוצאה זו, מתייתר ממילא הדיון בבקשת עיכוב הביצוע ואף היא נדחית.