רע"פ 607/11 ע. אלחי דאוד עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 23.12.2010 בע"ח 990-12-10 (כבוד השופטת נ' אהד ) אשר דחתה את ערר המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה בת"פ 27635-08-10 (כבוד השופטת נ' מימון-שעשוע ).

ביום 21.7.2010 נתפסו שתי משאיות שבבעלות המבקשים על ידי המדור להגנת הסביבה של משטרת ישראל וביום 10.8.2010 הוגש נגדם כתב אישום אשר מייחס להם, בין היתר, עבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת, לפי סעיפים 2 ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, ועבירה של מטרד לציבור, לפי סעיף 215(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושתי עבירות נוספות לפי המתואר בכתב האישום, המבקשים השליכו פעמיים פסולת בניין מתוך המשאיות ברשות הרבים. עוד יצוין כי כנגד המבקשים הוגש בעבר כתב אישום בגין אותן עבירות.

לאחר הגשת כתב האישום הגישו המבקשים בקשה להחזרת המשאיות לבית משפט השלום בה טענו, בין היתר, כי תפיסת המשאיות גורמת להם להפסד נמשך של הכנסות ופוגעת בחופש העיסוק שלהם. ביום 1.11.2010 דחה בית משפט השלום את הבקשה והורה כי המשאיות תישארנה בידי המשיבה עד לגמר ההליכים בתיק. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי יש ראיות לכאורה לכך שאכן נעשה שימוש במשאיות לצורך שפיכת פסולת בניין ברשות הרבים ולא באתרי פסולת מסודרים וזאת בהנחיית המבקש 2. בית המשפט הגיע למסקנה לפיה המבקשת 1 מנוהלת על ידי המבקש 2 בדרך של "עבריינות סביבתית האדישה לזיהום רשות הרבים". עוד קבע בית המשפט כי החזרת המשאיות עשויה להביא לפעילות נוספת של זיהום הסיבה וכי אין בכוחה של הפקדה כספית כדי למנוע תוצאה זו.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערר בקובעו כי לא מצא כל פגם בהחלטתו של בית משפט השלום וכי אין מקום לקבל את הצעת המבקשים להשיב להם את המשאיות כנגד בטוחה כספית וזאת כיוון שהמבקשים שילמו בעבר בטוחה בעבור שחרור אחת מהמשאיות אך המשיכו לבצע עבירות סביבתיות. עוד קבע בית המשפט כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי על פני זכותם של המבקשים לקניין ולעיסוק.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי אשר בגדרה טוענים המבקשים כי בקשתם מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית והיא כמה זמן ניתן להמשיך ולתפוס תפוס כאשר תכלית התפיסה היא מניעתית בלבד. לטענתם, יש לקבוע מבחנים של ביקורת שיפוטית על החזקת תפוסים למטרה מניעתית, זאת בייחוד כאשר ניהול התיק עשוי להימשך זמן רב וזכותם לקניין ולחופש עיסוק נפגעת פגיעה חמורה. עוד טוענים המבקשים כי לא ניתן לקבוע, ברמה גבוהה של הסתברות, כי החזרת המשאיות תוביל לביצוע עבירות נוספות, וזאת, בין היתר, כיוון שברשותם תשע משאיות פעילות נוספות ולא נטען כי בוצעו באמצעותן עבירות נוספות על החוק מאז יום האירוע נשוא כתב האישום. עוד טוענים המבקשים, בין היתר, כי שגה בית משפט השלום בכך שקבע כי המבקש 2 לא טען כי הנחה את הנהגים לשפוך את הפסולת באתר מוסדר וכי קיים הסדר בין המבקשת לבין חברה המפעילה אתר להטמנת פסולת. לבסוף, טוענים המבקשים כי אף אם קיימת תכלית להחזקת המשאיות, במקרה זה גובר השיקול של הנזק הרב שנגרם להם כתוצאה מהחזקתן.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות כיוון שהיא אינה מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. בנוסף, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין. לטענתה, העבירות המיוחסות למבקשים הינן עבירות חמורות בתחום דיני איכות הסביבה וכי הסיכון להישנותן באמצעות המשאיות נלמד הן מהמעשים עצמם והן מהעובדה שהם בוצעו בעבר.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, יש להעדיף במקרה זה את האינטרס הציבורי על פני טובתם של המבקשים. כנגד המבקשים הוגש בעבר כתב אישום בגין עבירות דומות, ואחת מהמשאיות נשוא בקשה זו אף נתפסה בעבר ושוחררה בכפוף להפקדה כספית. עובדה זו מעידה על כך שלא ניתן לתת אמון במבקשים, אשר חזרו לבצע את אותן עבירות, כי לא יעשו שימוש לא חוקי במשאיות התפוסות. לשיקול זה מתווסף גם הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם לסביבה

כתוצאה מהשלכת פסולת ברשות הרבים (ראו למשל: רע"פ 9747/08 תחריר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2008)). לאור כל זאת, הרי שלא מצאתי פגם במסקנתן של הערכאות הקודמות לפיה אין מקום להחזיר את המשאיות התפוסות לידי המבקשים, אף לא בכפוף להפקדת ערובה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.