רע"פ 6112/05 רוקון ג'נאם נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים י' כהן, א' אברהם, א' הלמן) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת ע' מרדכי) בו הורשע המבקש בעבירה של גרימת חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ונגזר עליו עונש של 5 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ; 19 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות ; קנס בסך 2,000 ₪ ; התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ שלא יעבור את אותה עבירה במשך שנתיים מיום גזר הדין. כן מתבקש עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2.המבקש, סוהר בשירות בתי הסוהר, הורשע בתקיפת המתלונן, אסיר. על פי הכרעת הדין של בית משפט השלום, ביום 10.9.99 בשעות הלילה, הוזעק המבקש יחד עם סוהרים נוספים, לבצע חיפוש באחד התאים על רקע אירוע שהיה בתא קודם לכן. המבקש ליווה את המתלונן, אסיר בתא, למועדון האגף ולאחר ויכוח שנתגלע בינו לבין המתלונן לקח אותו לחדר הסמל, שם נפגע המתלונן בחתך עמוק בקרקפתו, שטופל במרפאת הכלא ולאחר מכן בבית חולים. במוקד ההכרעה בפני בית משפט השלום עמדה שאלת נסיבות פגיעתו של המתלונן, שכן המבקש הכחיש כי תקף את המתלונן וטען כי פגיעתו נגרמה בעת שהשתולל וניסה לתקוף את המבקש וזה האחרון ניסה להתגונן.

יצוין כי המתלונן נפטר לפני שהחלה שמיעת הראיות בתיק, בנסיבות שאינן נוגעות לאירוע נשוא כתב אישום.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי הערעור מכוון כולו נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, בהן לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב. כן לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בעונשו של המבקש.

3.בבקשה שבפניי טוען המבקש כי עניינו מצדיק מתן רשות לערער היות שמתעוררות במקרה דנן שתי שאלות שחשיבותן חורגת, לטענתו, מעניינם של הצדדים להליך שבפנינו. טענתו הראשונה של המבקש הינה כי מדובר במקרה מובהק בו היה על ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. ביתר פירוט טוען המבקש כי בית משפט השלום לא נתן כל משקל לעדותם של עדי ההגנה ולא נקט זהירות המתחייבת כאשר קיבל עדויות של עדי תביעה שהינם אסירים. עוד טוען הוא כי בית משפט המחוזי סירב לבחון טענתו בעניין זה. העניין השני שמבקש הוא להעלות הינו השאלה האם מקום שערכאת הערעור קובעת כי הערכאה הדיונית השתיתה את פסק דינה על קביעות שבמהימנות, ומחליטה שלא להתערב באלו, פטורה ערכאת הערעור מדיון בשאלות משפטיות שהועלו בערעור גופו ובפני הערכאה הראשונה. בעניין זה מכוון המבקש לטענתו בפני בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את עדותו של אחד מעדי התביעה במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 וכי הכרזתו של אותו עד כעד עוין לא נעשתה כדין.

4.דין הבקשה להידחות. הכלל הנוהג עימנו, שהמבקש עצמו הזכירו בבקשה, הינו כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית לא תינתן אלא באותם מקרים חריגים המעלים שאלה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 26.2.04) וההפניות שם ; רע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 1.3.05) וההפניות שם).

טעמיו של המבקש בבקשת רשות הערעור שבפני, ככל שנעשה ניסיון להלבישם בכסות של טענות עקרוניות, אינם מעוררים לאמיתו של דבר כל שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינו של המבקש. בית משפט השלום בחן את העדויות שבפניו כדבעי בפסק דין מפורט ומנומק. פסק הדין הועמד לבחינתה של ערכאת הערעור שלא מצאה להתערב בו. אשר לשאלה הראשונה שמבקש המבקש להעמיד לבירור, הרי שעניינה אינו אלא ביישום כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית וברי כי אין מדובר בשאלה המצדיקה בירורה בפני ערכאה שלישית. אשר לשאלה השניה שמבקש הוא להעמיד בפני בית משפט זה, הרי שגם שאלה זו עניינה ביישום הלכות קיימות והיא מתבססת, כפי שעולה גם מהבקשה עצמה, על ההשגות שמעלה המבקש לעניין הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות של בית משפט השלום.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.