רע"פ 6112/97 מאיר צרפתי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בבית משפט השלום בתל אביב (תע' 3-237673-3) באי ציות לאור אדום ברמזור בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- (להלן: התקנה). בית משפט השלום הרשיע את המבקש בקבלו את עדות השוטר שכתב את הדו"ח. באותו דיון העלה ב"כ המבקש את הטענה בדבר אי חוקיותו של הרמזור הרלוונטי לדיון. לטענתו, על מנת שיקום על הנאשם נטל הוכחת אי חוקיות התימרור, על הרשות להראות כי התמרור הוצב או סומן כדין והוא לומד זאת מלשון התקנה ומהגדרתו של תמרור בתקנות:

"22(א) עובר דרך חייב לקיים הוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין."

"תמרור - כל סימון, אות או איתות, לרבות רמזור, שקבעה רשות התמרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסכמה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך;".

בית המשפט קבע לעניין זה כי הנטל להוכחת טענה כגון זו מוטל על המבקש. כך עולה מלשון התקנה וכך נקבע ברע"פ 72/87 שקיר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) וכי כל פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את משמעות התקנה. טענה אחרת שהעלה המבקש היא שעל פי תוכנית הרמזורים, הרמזורים במקום לא פעלו באותה עת. טענה זו נדחתה, שכן לא הוכחה.

2.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב על החלטת בית משפט השלום (ע"פ 1134/97). ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לעניין העובדות ודחה את הטענה בדבר אי החוקיות שבהצבת הרמזור. אשר לטענה בדבר תוכנית הרמזורים, הרי שכאן נטען כי הפעלת הרמזור היתה שלא על פי התוכנית ולכן אין להרשיע את המבקש. בית המשפט התריע מפני הסכנה הטמונה בטענה כגון זו, בשל החשש שנהג או נהגת ינהגו לפי ידיעתם ולא לפי סימני הרמזורים וכן דחה אותה לגופה, בטענה שלא הוכחה שכן המבקש הביא את תוכנית הרמזורים של שנת 1996 ולא את של שנת 1992, שנת ביצוע העבירה.

3.כעת, בבקשה שבפני, חוזר המבקש על הטענה לפיה על מנת שיוטל על הנאשם נטל הוכחת אי חוקיות התימרור, על הרשות להראות כי התמרור הוצב או סומן כדין. המשיבה טוענת כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקש הנה חסרת יסוד ומציבה שאלה פרשנית מדומה.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. טענות המבקש לובשות אצטלה של עניין בעל חשיבות משפטית כללית, אשר טרם נפסקה לגביה הלכה בבית משפט זה, אך לאמיתו של דבר, הלכה כזו קיימת, היא רע"פ 72/87 הנ"ל. מכיוון שכך, אין בבקשה שלפני אלא טיעונים לעניין הרמזור הספציפי ונסיבות המקרה. טיעונים מעין אלה אינם חורגים מגדר המחלוקת שבין הצדדים (וראו ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (בע"מ) , פ"ד לו (3) 321), ואינם מקימים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת.

5.לפיכך, דין הבקשה להידחות.