רע"פ 6137/06 מיכאל זיס נ. מדינת ישראל

המבקש, רופא כירורג במקצועו, הורשע על-פי הודאתו בעבירה של סיוע לזיוף שטר כסף לפי סעיף 462(2) ובצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. יחד עם המבקש הורשעו שניים אחרים, אשר היו אלה שהבריחו בפועל לתחומי ישראל את שטרות הכסף שזויפו, בסך של 30,000 יורו. חלקו של המבקש במעשים התמצה בקשירת הקשר לעבירות, וביצירת הקשר בין שני שותפיו לעבירות לבין אחד – "דימה" – שנפגש עימם בסופיה שבבולגריה, והעביר לידיהם את השטרות המזויפים.

בית-משפט השלום בבאר שבע נמנע מלהרשיע את המערער נוכח נסיבותיו האישיות והמלצת שירות המבחן, והסתפק בחיובו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות. ערעור שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, התקבל. נקבע, כי חומרתה הרבה של העבירה בה חטא המבקש – והאינטרס להרתיע את הציבור מביצוען של עבירות דומות – אינם מאפשרים להימנע מהרשעה. בית-משפט קמא לא התעלם מהעובדה כי נוכח הרשעתו יתכן שהמבקש יפוטר מעבודתו, ולא יוכל להמשיך ולשמש כרופא, אולם גם עניין זה, כך נקבע, אינו מצדיק להימנע מהרשעתו. אדרבא, נקבע כי "לא ניתן להימנע מהרשעה רק על מנת ש [המבקש] יוכל לעסוק במקצוע המציב משוכות אתיות למבקשים לעסוק בו. משוכות אלה נועדו להגן על הציבור ולשמור על צביונו של המקצוע וטוהר מידותיו. קיומן של משוכות כאלה אינו נימוק לאי הרשעה" (עמ' 6 לפסק-הדין). לאור כל אלה, הורשע המבקש בעבירה בה הודה, ובית-משפט קמא הוסיף לעונש שנגזר לו מאסר על תנאי בן 12 חודשים וקנס בסך של 15,000 ש"ח.

עתה עותר המבקש להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית. לטענתו, שגה בית-משפט קמא שעה שהורה על הרשעתו, נוכח כל אחד מאלה: העובדה כי זוהי מעידתו הראשונה בפלילים, גילו המתקדם, והעובדה כי הוא לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה וחסך מזמנו של בית-המשפט. כן נטען, כי הרשעתו תסתום את הגולל על עתידו המקצועי באשר הדבר יוביל לשלילת רישיונו כרופא. בנסיבות אלו, כך נטען, הנזק שיגרם למבקש כתוצאה מהרשעתו, עולה לאין שיעור על חומרתה של העבירה אותה ביצע.

אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא, כי רשות לערעור בגלגול שני שמורה למקרים חריגים המעוררים סוגיה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים. לא כזו היא הבקשה הנוכחית המתמקדת כולה בנסיבותיו האישיות של המבקש (השוו: רע"פ 11685/05 נמדר נ' מדינת ישראל ; רע"פ 6174/04 צריקר נ' מדינת ישראל ).

יתרה מכך, נוכח החומרה הרבה שנלוותה למעשיו של המבקש, לא היה מנוס מהרשעתו. האפשרות להימנע מהרשעה של אדם בגיר שהאישומים נגדו הוכחו – ובמקרה הנדון המבקש הודה בביצועם של המעשים – היא בבחינת החריג, שעליו יש להורות רק בנסיבות יוצאות דופן. סמכות חריגה זו נועדה להביא לידי ביטוי את האינטרס החשוב שבשיקום עבריינים, אולם, כידוע, זה אינו האינטרס הבלעדי בענישה. על יסוד תפיסה זו נקבע, כי הימנעות מהרשעתו של נאשם תיעשה בהתקיים שני גורמים מצטברים: "ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337, בפסקה 7; ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 86, בפסקה 4). ועוד נקבע, כי אינטרס ההרתעה והרצון למצות את הדין עם נאשמים יהיו חזקים יותר ככל שמדובר בעבירות חמורות (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נד(3) 685, בפסקה 7).

עבירה של סיוע לזיוף שטר כסף היא עבירה חמורה, ועל כן קצב המחוקק לצידה עונש של 7 שנות מאסר. עבירות מסוג זה מתבצעות "על מנת לזכות ברווח כספי על חשבון הציבור כולו וענישה מקלה, אשר לא תתאים לחומרת המעשים, תוכל להתפרש כמתן עידוד לעבריינים פוטנציאליים אחרים לעבור עבירות שכאלו. יש לזכור, כי עבירות אלה, בשל טיבן, קשות לחשיפה, וביהמ"ש מצווה לסייע בביעורו של נגע זה מקרבנו, גם באמצעות הרשעה וגם באמצעות ענישה הולמת". דברים אלה של בית המשפט המחוזי (עמ' 6 לפסק-דינו) מקובלים עלי, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית.