רע"פ 6174/04 ציון צריקר נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום ברמלה, יוחסה למבקש עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. נטען, כי בחודש ינואר 2003 הוא נמצא מעסיק שני תושבי האזור ששהו בישראל שלא כדין, בעבודות בניה בביתו. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום, לא היתה מחלוקת כי לאותם שני עובדים לא היו אשרות שהייה בישראל, אולם המבקש טען כי לא טרח לבדוק את סוגיית האשרות, הואיל והשניים שהו ברמלה זמן רב, עד שסבר כי הם אזרחים ערביים תושבי העיר. בית המשפט דחה גרסה זו, וקבע כי המבקש לא הרים את הנטל הקבוע בסעיף סעיף 12א(ד) לחוק הנ"ל, לאמור, להראות כי בדק שהעובדים אותם העסיק נכנסו לישראל וישבו בה כדין. בעקבות כל אלה הרשיע בית המשפט את המבקש, וגזר לו 21 ימי מאסר, שישה חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 2,500 ש"ח.

על פסק הדין ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי, שם טען כי המשיבה לא הפריכה את גרסתו לפיה לא חשד כי מדובר בשוהים בלתי-חוקיים. באשר לעונש המאסר נטען, כי הערכאה הדיונית לא נתנה משקל הולם לנסיבותיו האישיות, ובעיקר להיותו חסר עבר פלילי, מפרנסה היחיד של משפחתו, ואשר עלול להיות מפוטר אם ייעדר מעבודתו כדי לשאת בעונש המאסר. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על שני ראשיו, ונעתר לדחייה קצרה בביצוע עונש המאסר, היינו, עד ליום 21.7.2004.

עתה עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, וכן לעיכוב נוסף בביצוע עונש המאסר. נטען, כי בית משפט השלום טעה משלא זיכה אותו מחמת הספק. בנוסף, מלין המבקש כנגד העונש שהושת עליו, הואיל ולהשקפתו הוא חורג מרמת הענישה המקובלת, וגזר הדין מבוסס על פרשנות מוטעית של ההלכה הפסוקה, לפיה לכאורה אין להתחשב בנסיבותיו האישיות של נאשם המורשע בהעסקת שוהים בלתי-חוקיים. לחלופין, עותר המבקש להכנת תסקיר מבחן בעניינו, ולדחיית ביצוע העונש עד לאחר עונת התיירות.

עיון בבקשה שבפני מלמד, כי לא נטענה בה וממילא היא אינה מגלה עילה כלשהי למתן רשות ערעור, ולמעשה היא נוסחה כ"ערעור בזכות" לכל דבר ועניין. כך או כך, רשות ערעור בפני ערכאה שלישית נועדה לתת מענה לאותם מקרים בהם עולה סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית, לדוגמה, כזו שכרוך בה שינוי הלכה והיא חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אין זה המקרה שבפני. השגותיו של המבקש כנגד ההרשעה מופנות כנגד ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בבית משפט השלום, ונבחנו על ידי בית המשפט המחוזי. גם גזר הדין אינו מעלה סוגיה אשר תצדיק דיון בפני ערכאת ערעור שנייה, הואיל והוא אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. אדרבא, העובדה כי המבקש הוזהר בעבר שלא להעסיק עובדים השוהים בישראל שלא כדין וחזר וחטא בכך, חייבה החמרה בעניינו.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.