רע"פ 6157/18 ציון צבר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה מ' סוקולוב ) בעפמ"ק 59903-05-18 מיום 2.7.2018, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון (השופט א' צור ) בת"פ

458/16 מיום 16.5.2018.

2.

נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש ללא היתר במקרקעין הטעון היתר, לפי סעיף 204(א) (בנוסחו הקודם) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה ) .

על פי עובדות כתב האישום, המבקש ירש בשנת 2007 דירה בקומה ראשונה בבניין מגורים בחולון, אשר קודם לכן נבנו בה ובסביבתה חריגות בנייה ללא היתר. החל משנת 2007, או בסמוך לכך, נעשה שימוש בחריגות הבנייה הבאות: תיחום חצר משותפת בשטח של כ-27.75 מ"ר עם גדרות מברזל; קירוי עם קונסטרוקציות ברזל וברזנט; ריצוף החצר המשותפת; ומדרגות גישה לחצר המשותפת.

כמתואר בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון, בטרם הגשת כתב האישום פנתה המשיבה למבקש, בהתאם להוראות סימן א'1 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בהצעה להסדר אשר ימנע את הגשת כתב האישום, אך המבקש דחה הצעה זו.

3.

לאחר שמיעת ראיות, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את השגות המבקש על כתב האישום שהוגש נגדו. בהתייחס לטענת המבקש כי "ההליך השיפוטי שהתנהל מולו לא היה הוגן", ציין בית המשפט כי איפשר למבקש לטעון את טענותיו בהרחבה וכי הדיון הופסק לא אחת בכדי להסביר למבקש היבטים משפטיים שונים.

אשר לטענות המבקש בדבר התיישנות חריגות הבנייה ובדבר השיהוי בהגשת כתב האישום, צוין כי עבירת השימוש ללא היתר במקרקעין הטעון היתר, בה הואשם המבקש, היא עבירה נמשכת ומתחדשת, שבוצעה גם בסמוך למועד הגשת כתב האישום ולפיכך טרם התיישנה במועד הגשתו.

באשר לטענת המבקש בדבר שיהוי בהגשת כתב האישום, נקבע כי שיהוי זה יכול להוות, לכל היותר, נימוק לעניין העונש שיושת על המבקש, אך אין בו, כשלעצמו, כדי להצדיק את ביטול את הליכי האכיפה שננקטו נגדו, נוכח האינטרס הציבורי הרחב באכיפת עבירות על חוק התכנון והבנייה ובמיגורן.

בית המשפט לעניינים מקומיים דחה אף את טענת המבקש לאכיפה בררנית נגדו ביחס לתושבים אחרים המתגוררים בסמוך לדירת המבקש, תוך שנתן "אמון מלא", כלשונו, בעדת המשיבה שהצהירה כי הליכים דומים מתנהלים נגד חריגות בנייה נוספות באזור. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המבקש לאכיפה בררנית נגד המבקש ביחס לאחיו המנוח, שהיה אף הוא הבעלים של הדירה בעת הגשת כתב האישום.

חרף קביעה זו, סבר בית המשפט כי אין בטענת האכיפה הבררנית כדי להצדיק את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו. זאת בהסתמך על דוקטרינת הבטלות היחסית ולנוכח הודאתו כי הוא זה שטיפל בכל ענייני הדירה, מאחר שאחיו התגורר בשנים אלו מחוץ לישראל.

בסופו של דבר, ונוכח נסיבות העניין, נמנע בית המשפט לעניינים מקומיים מלהרשיע את המבקש, והוציא צו הפסקת שימוש וצו הריסה ביחס למבנים המפורטים בכתב האישום, וכן הורה למבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 25,000 ₪, ולפיה יימנע מעבירת שימוש ללא היתר במקרקעין למשך שנה.

4.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובמסגרתו שב על טענותיו כפי שנטענו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, בכלל זה כי נפגעה זכותו להליך הוגן בשל אופן ניהול ההליך בבית המשפט קמא; כי העבירה בה הואשם התיישנה זה מכבר; כי לא הוכח שנעשה שימוש ללא היתר בחריגות הבנייה המפורטות בכתב האישום, וכי כל השכנים בבניין הסכימו לשימוש שנעשה בחצר המשותפת; וכי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים בהחלטתו שלא לבטל את כתב האישום, ושב על טענתו בדבר האכיפה הבררנית.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שציין כי לא מצא עילה להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט לעניינים מקומיים, שקבע כי אכן נעשה שימוש ללא היתר בחריגות הבנייה, וכי לא ננקטה אכיפה בררנית נגד המבקש לעומת דיירים אחרים בסביבתו.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי טענתו של המבקש באשר לפגיעה בזכותו להליך הוגן נטענה בעלמא וללא בסיס עובדתי, והזכיר כי העבירה בה הואשם המבקש הינה עבירה נמשכת ומתחדשת, שאינה תלויה במועד בו נבנו חריגות הבנייה, ולפיכך לא התיישנה במועד הגשת כתב האישום.

לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי גזר הדין שהושת על המבקש "נוטה במידה רבה לקולא ", וכי בכל מקרה "לא ניתן להימנע ממתן הצווים הללו, שהרי אחרת יונצחו לעולם ועד חריגות הבניה", המפורטות בכתב האישום.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

בבקשתו חוזר המבקש על עיקרי טיעוניו כפי שנטענו בפני הערכאות קמא, וטוען כי עניינו מעלה "סוגיות משפטיות בעלות חשיבות כללית" הראויות לדיון במסגרת ערכאה שלישית.

6.

דין הבקשה להידחות.

7.

ככלל, אין בית משפט זה נעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים נדירים בהם מתעוררת סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין.

8.

עניינו של המבקש אינו נמנה עם המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור. טענותיו של המבקש כבר הועלו ונידונו בפני שתי הערכאות דלמטה , ואיני מוצא טעם לשוב ולהידרש להן בשלישית.

הדברים אמורים במיוחד מקום בו משיג המבקש על ממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, אשר בהם, כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור.

9.

עיון בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים מלמד כי בית המשפט לא התעלם מהאכיפה הבררנית שננקטה נגד המבקש, ונתן לה משקל רב במסגרת החלטתו שלא להרשיע את המבקש ובמסגרת העונש שהושת עליו.

קביעה זו מקובלת אף עלי, ואיני סבור, ככלל, כי המקרה שלפניי מתאים לדיון לגופה של דוקטרינת הבטלות היחסית, אשר שורשיה נטועים בעומק שיטת המשפט הישראלית (ראו: בג"ץ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים , נב(3) 117 (1998); יצחק זמיר הסמכות המנהלית 140-139 (מהדורה שנייה מורחבת, 2010) ).

10.

באופן דומה, איני סבור כי למבקש נגרם עיוות דין באופן המצדיק דיון במדיניות המשיבה הנהוגה באכיפת עבירות שימוש בלא היתר במקרקעין. אדרבה, עיון בבקשה ובנספחיה מעלה כי המשיבה נהגה עם המבקש במתינות רבה, שעה שהציעה לו לא פעם, בשל נסיבות עניינו, להגיע להסדר אשר ימנע את הגשת כתב האישום, אך מנגד עמדה על הריסת חריגות הבנייה, נוכח האינטרס הציבורי החשוב שבאכיפת עבירות על חוק התכנון והבנייה, שהינן בבחינת "מכת מדינה" (ראו: ע"פ 6547/08 סלע נ' מדינת ישראל (31.07.2008), והאסמכתאות שם) .

11.

נוכח כל האמור, איני סבור כי עלה בידי המבקש להצביע על נימוקים המצדיקים את קבלת בקשתו.

12.

סוף דבר, הבקשה נדחית.