פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
6198/10 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.1.10 בעפ 4952/09 שניתן על ידי כבוד השופטת חנה
בן-עמי
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקשת:
עו"ד אשר אקסלרד
בשם המשיבה:
עו"ד אליעד וינשל
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 2179/10 (כבוד השופטת: ח' בן עמי ), בו התקבל בחלקו ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (תח"ת 127/09 כבוד השופט: א' טננבוים ).
כנגד המבקשת שהינה אגודה שיתופית בעלת רישיון להפעלת שירות אוטובוסים, ואדם נוסף שעבד כנהג אוטובוס בשירותיה, הוגש כתב אישום המייחס למבקשת עבירה של אי עמידה בתנאי הרישיון, לפי סעיפים 2 ו-7(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ומוניות), תשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 385 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ועבירה לפי סעיפים 39(ב), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 3.9.2007 בשעה 17:00 היה על המבקשת לקיים נסיעה מהתחנה המרכזית בירושלים לגבעתיים (קו 400), בהתאם לרישיון הקו ונספחיו. למרות זאת, לא בוצעה הנסיעה.
ביום 30.12.2009 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקשת במיוחס לה בכתב האישום וביום 3.1.2010 גזר עליה קנס בסך 30,000 ש"ח; פיצוי למתלוננת בסך 1,000 ש"ח והתחייבות של נציגיה המוסמכים על סך 50,000 ש"ח שלא תעבור את העבירות בהן הורשעה, בקו האוטובוס הנידון במשך שנה מיום החתימה.
על פסק הדין ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 8.8.2010 קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו וביטל את ההוראה בדבר התחייבות נציגי המבקשת, ואילו יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוענת המבקשת כי העונש שהוטל עליה הינו חריג בחומרתו, סוטה מרמת הענישה הנהוגה ואינו מידתי, וכי הוא מעמיד בספק היתכנות עסקית וכלכלית של החברות המספקות שירותי תחבורה ציבורית.
מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום להיעתר לבקשה שכן זו מכוונת כולה כנגד חומרת העונש ואינה מעלה כל סוגיה עקרונית. כן טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקשת אינו חריג בחומרתו, אלא משתלב במגמה הנהוגה בבתי המשפט להחמיר בענישה בעבירות אלו, ולהעניק משקל ראוי לאינטרס הציבורי.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, לא מצאתי בבקשה כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. יתרה מכך, כל טענותיה של המבקשת מכוונות כנגד חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות אלו כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, למרות טענותיה של המבקשת, לא מצאתי כל סטייה ניכרת מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן היא ביצעה.
מעבר לדרוש יוער, כי צדקו הערכאות הקודמות עת העניקו משקל הולם לאינטרס הציבורי בתפקוד ראוי של חברות העוסקות בתחבורה ציבורית ולהקפדה על תנאי הרישיון. האינטרס הציבורי מחייב נקיטה בענישה מרתיעה של חברות ההסעה הנוהגות בזלזול בציבור הנוסעים התלויים בשירותיהן.
סוף דבר הבקשה נדחית, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה ביום 7.9.2010 .
ניתנה היום, כ"ז בתשרי התשע"א (5.10.2010).
ש ו פ ט